<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כינויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות, האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מורחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור, מנודה אני לך ר' עקיבה חוכך בזה להחמיר. כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמ' כלום, כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן. פי' עיקר נדר הוא כך, אם בא אדם לאסור עליו שום חפץ בהנאה, או לאסור ממון חברו עליו אומ' כך חפץ זה ייאסר עלי כקרבן, וזהו עיקר נדר האמור בתורה, כדילפינן מכי ידור נדר [במדבר ל'] עד שידור בדבר הנדור, אבל האומ' נודר אני שלא אוכל מככר זו, אי נמי נדר עלי שלא אוכל מככר זו, אין זה עיקר נדר אלא ידות נדרים דניחא ליה שייאסר עליו ככר זה כקרבן, וכן מודרני ממך מופרשני ממך מורחקני ממך שאיני אוכל לך ידות נדרים מיקרו, ואפי' לשמואל דאמ' לקמן [ד' ע"ב] בכולן עד שיאמר איני אוכל לך, אפי' הכי קרי ליה יד, משום דמשמע (להבא) לישנא דקאסר נפשיה מן חפצא, ולא מצינן בנדרים דאסר נפשיה מן חפצא אלא בשבועות, אבל עיקר נדר דאסר חפצא עליה הוא, והאי דאסר נפשיה מן חפצא הויין ידות נדרים, ואע"פ שהן מוכיחות דאמ' שאיני אוכל וגם אמ' נמי לך, אפי' הכי לא מיקריין אלא ידות כיון דאסר נפשיה מן חפצא, ואי לאו דמרבינן ליה מקרא יתירא, מגופיה דנדר לא משמ' לן.
<h2>דף ב:</h2>
מאי שנא גבי נדרים דתני כולהו ומאי שנא גבי נזירות דלא תני כולהו, משום דנדר ושבועה כתיבי בהדי הדדי תני, וכיון דתני תרתי תני כולהו, וליתני שבועות בתר נדרים, איידי דתנא נדרים מידי דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים מידי דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועות דקאסר נפשיה מן חפצא. פתח בכינויין ומפרש ידות, מאן איירי בהו, ומסיק חסורי מיחסרא והכי קתני כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים, ואילו הן ידות האומר לחברו מודרני ממך כול', ואילו הן כינויין לקרבן קונם קונח קונז. וידות היכא כתיבן דכת' [במדבר ו'] איש איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר, ותנא נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות, אין לי אלא בנזירו', בנדרים מנין, ת"ל איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים, ומה נדרים האב מפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.
<h2>דף ד:</h2>
האומ' לחברו מודרני ממך כול', אמ' שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך. ואסיקנא דהכי אמ' שמואל בכולן עד שיאמ' שאיני אוכל לך שאיני טועם לך הוא דאסור באכילה, אבל מודרני ממך לא משמ' דאסור, מאי טעמא דילמ' מודרני ממך דלא מישתעינא בהדך משמ', מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמ', מורחקני ממך דלא קאימנא בארבע אמו' דידך משמ'.
<h2>דף ה:</h2>
לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אין שמואל מוקי לה למתני' כר' יהודה דאמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין [ידים], דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ר' יהודה אומ' ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שיבוקי', ואמאי אידחיק שמואל ומוקי לה למתני' כר' יהוד' לוקמה כרבנן ואע"ג דאין מוכיחות. אמ' רבא מתני' קשתיה, אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם, ש"מ בענן ידים מוכיחות. והכי נמי אמרי' בהילכת' קמיתא דקידושין [ה' ע"ב] אמ' שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמ' לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת, הריני אישיך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש, וכן בגירושין (נתן בגירושין) נתן לה גט [ואמר לה] הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, איני אישיך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש, אמ' ליה רב פפא לרבא למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים, והתנן האומ' אהא הרי זה נזיר, והוינן בה ודילמ' אהא בתענית קאמ' ואמ' שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא, הכא במאי עסיקינ' דאמ' לה לי, אי הכי מאי קמ"ל, הני לישני בתראי קמ"ל גבי קידושין הריני אישיך דכת' [דברים כ"ד] כי יקח ולא שיקיח את עצמו, וגבי גירושין איני אישיך דכת' [שם] ושלחה ולא שישלח את עצמו, פי' הוא הדין בגט דכתב לה ממני, ובתרתי פליגי ת"ק ור' יהודה, בגיטין דאמרי' גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומ' ודן דיהוי ליכי מינאי, דת"ק לא בעי (לא בעי) לא ודין ולא מינאי דקסבר הויין ידים, ור' יהודה דסבר לא הויין ידים בעי ודין ובעי מינאי, וכך הוא ממני בגט כמו לי בקידושין, והם הכי נמי הכא ר' יהודה בעי לך ות"ק לא בעי לך. ואי קשיא אמאי לא פריק הכא בקידושין דלעולם קסבר שמואל הוויין ידים והילכך לא בענן דאמ' לה לי, ושני נזיר דכת' כי יפליא כדפריק בריש נזיר [ב' ע"ב] דאמרי' התם על מילתיה דשמואל דאמ' והוא שהיה נזיר עובר לפניו, לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אמרי לא שני גבי נזיר דכת' כי יפליא. תשובה, לעולם כך דרכו של תלמ' כשתרצה לפשוט ולומר דהכי סבר פל' מכח מימרא פל' הוא דוחה ואומר שלא תיפשוט ממימרתו כך שאותה המימרא טעם אחר יש לה, ולא כמו שאתה סבור, הילכך בנזיר משמ' ממימרתו דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ומשום הכי בעי נזיר עובר לפניו, ודידיה אמ' דלעולם אימ' לך דסבר שמואל דהויין ידים ושני נזיר דכת' כי יפליא, והכא משמ' ממימרתו דהויין ידים ולא בעי דלימא לה לי, ודחה ואמ' הכא במאי עסיקינ' דאמ' לה לי, ולישני בתראי אתא לאשמועינן ולא תיפשוט מינ' דסבר הוויין ידים, והכא מוכחא בפירוש דלא הויין ידים ולא מצי לדחוייה, ואהדר ליה אין ודאי דהכי משמ' ודחייה באנפא אחרינא דלאו איהו קסבר הכי אלא אוקי מתני' כר' יהודה, משו' דמתני' קשתיה, ולא מצי לאוקומה כרבנן כדמפרש, אבל שמואל לעולם אימ' לך דקסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים.
איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמ' הויין ידים ורבא אמ' לא הויין ידים, אמ' רבא בר אידי אסברה לי אמ' קרא [במדבר ו'] נדר נזיר להזיר לייי, מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה. ובריש פרק בתרא (דנדרים) דנזיר [ס"ב ע"א] אמרי' כי יפליא למה לי לאיתויי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמ' הוויין ידים ורבא אמ' לא הויין ידים, הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימ', אלא כי יפליא מיבעי לי לכדר' טרפון דאמ' אין אחד מהן נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ונר' לי דמשבשתא היא התם לר' טרפון דבענן הפלאה והוא הדין לידים, וה"ג הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימ' כול', עוד בהרבה ספרי' מהפכי דברי אביי ורב' וגרסי הכי אביי אמ' לא הויין ידים ורבא אמ' הויין ידים, וגם זו הגירסא משבשתא היא ואיפכא גרסי' כי הכא ובמקצת ספרים כת' כי הכא והיא עיקר.
לימ' בפלוגתא דר' יהוד' ורבנן קמיפלגי, דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, ר' יהודה אומ' ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שיבוקין וגט פיטורין, אביי דאמ' כרבנן ורבא דאמ' כר' יהודה. אמ' לך רבא אנא דאמרי אפי' לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בענן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו, אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחו' לא הויין ידים. פי' זה הלשון מוכיח דפליגי ר' יהוד' ורבנן במינאי, דר' יהודה סבר לא דיי לנו שיאמ' לה הרי את מותרת לכל אדם שאינו מוכיח מי הוא המתירה, דומיא דהרי את מקודשת שאם לא אמ' לה לי אינה מקודשת שאינו מוכיח מי הוא (המתירה) המקדש, הילכך צריך שיאמר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין שיוכיח מי הוא המגרש, ורבנן סברי לא בענן ידים מוכיחות אלא די לו שיכתוב הרי את מותרת בלבד דסתמ' דמילתא מיניה קאמ', והשתא אמ' רבא דדוקא גבי גט פליגי רבנן ולא בעו ליכתוב מינאי, משום שהדבר ידוע שאין אדם מגרש אשת חברו וכשכתב לה הרי את מותרת הדבר ידוע שהוא המתירה, שאם לא יתירנה הוא מי יכול להתירה, אבל גבי קידושין אם אמ' לה הרי את מקודשת סתם יש לומ' לאחר קאמ'. ואי קשיא הכא מוכיח דבמינאי פליגי, ובפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אמרי' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ואע"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה, ור' יהודה סבר לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודין, אבל אי לא כתב לה ודין אמרי בדיבורא הוא דמגרש לה וגיטא ראיה בעלמ' הוא, אלמ' בודין פליגי. תשובה בתרתי פליגי, פליגי בודין ופליגי נמי במינאי, והכא מפרש חדא והתם מפרש חדא, ובודין נמי סבירא ליה לרבא דעד כאן לא פליגי רבנן אלא בודין, משום דמוכחא מילתא, דכיון דגיטא יהיב בידה ואמ' לה הרי זה גיטיך דבספר מגרשה ולא בדיבור בעלמ', אבל בעלמ' מודו דבענן ידים מוכיחות, ור' יהודה סבר אע"ג דאמ' לה הרי זה גיטיך משום דלא יהביה לה אלא לראיה בעלמ'.
<h2>דף ז.</h2>
מנודה אני לך ר' עקיב' חוכך בזה להחמיר, פי' היה נדחק בלבו להחמיר שהוא לשון יד לנדר כאדם הנדחק בכותל להתחכך בו. אמ' אביי מודה ר' עקיבה לענין מלקות שאינו לוקה, דאם כן ליתני ר' עקיבה מחמיר.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' ר' אילא אמ' רב נידהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו, נידהו שלא בפניו מתיר לו בפניו ושלא בפניו. אמ' ר' חנן השומע הזכרה מפי חברו צריך לנדותו, ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצוייה עניות מצויה, ועניות כמיתה שנ' [שמות ד'] כי מתו כל האנשים וגו', ואמ' ריש לקיש לא מתו אלא שירדו מנכסיהם, ותניא רשב"ג אומ' כל מקום שנתנו חכמ' עיניהם או מיתה או עוני. אמ' רבה הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעא לההיא איתתא דאפיקא שם שמים לבטלה. פי' לשקר, לא יחל דברו [במדבר ל'] מתרגמי' לא יבטל, שמתא ושרא לה לאלתר באנפה. ש"מ תלת, ש"מ השומע הזכרה מפי חברו צריך לנדותו, וש"מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, וש"מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום. אמ' רב גידל אמ' רב תלמ' חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, פשיט', מהו דתימ' אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ"ל, היכי דמי, כי הא דמר זוטרא חסידא כי מיחייב בר בי רב שמתא, ברישא משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב, וכי עייל לבייתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה.
<h2>דף ח.</h2>
אמ' רב גידל מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנ' [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע מהר סיני הוא, אלא קמ"ל כיון דלזרוזי נפשיה קא מיכוין שפיר דמי. ואמ' רב גידל אמ' רב האומ' אשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי יש', והלא מושבע מהר סיני הוא, פי' ואע"ג דתנן [ט"ז ע"א] הנדרים חלים על דבר מצוה, דוקא כשאוסר המצוה עליו, אבל לקיים את המצוה לא מצינו, ולבטל נמי דוקא כשאמ' בלשו' קונם דאסר חפצא עילויה, אבל זה שאמ' אשנה פרק זה הוי ידות נדרים דאסר נפשיה למיעבד דומיא דשבועה, ואין אדם יכול לאסור את עצמו בדבר שהוא מושבע כבר, מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמ' הינו קמייתא, הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משו' הכי חיילא שבועה עילויה.
אמ' רב יוסף נידוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו, והוא דתנו הילכת' אבל מתנו ולא תנו לא, ואי ליכא דתנן הילכאתא אפי' מתנו ולא תנו, ואי ליכא אזיל ויתי' על פרשת דרכים ויהיב שלמא עד דמיקלעין ליה עשרה דגמירי הילכאתא ושרו ליה. הכא משמ' דמאן דתני הוי עדיף ממאן דמתני, ובריש פר' ב' דכתובות [י"ז ע"א] אמרי' והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא, אלמ' מאן דמתני עדיף ממאן דתני, ובמגילה בפ' בני העיר [כ"ח ע"ב] אמרי' ריש לקיש ספדיה לההוא דהוה תני הילכתא בכ"ד שוראתא, וההוא דהוה תני הילכת' וסיפרי שכיב ואמ' רב נחמן היכי ליספוד האי צנא דמלי סיפרי, ואמרי' תנן התם ודישתמש בתגא חלף, ואמ' ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות, דאמ' עולא לישתמיש איניש במאן דמתני ארבעה ולא לישתמיש במאן דתני ארבעה, ומשמ' דתני הוא מי ששונה הלכות ומתני הוא שלמד גמרא להבין טעמיהן וגדול מאן דתני הלכות ממאן דמתני תלמ', והדר אמרי' התם ת"ר מבטלין תלמ' תורה להוצאת המת כול', עד והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא, אלמ' שגדול המתני ממאן דתני. ונר' לי לפרש דודאי תני ייקרא מי ששונה הלכות הן המשניות והברייתות, ומתני הוא מי שעוסק בתלמ' להבין טעמיהן, וגדול הוא דתני שיודע ההלכות אע"פ שאינו יודע טעמיהן, ממאן דמתני להבין טעמיהן ואינו שונה ההלכות, שיותר הוא בעל תורה אותו שיודע ההלכות, והילכך להתרת הנידוי הוא יותר גדול מאן דתני ממאן דמתני ולא תני, וכן נמי לישתמיש איניש במאן דמתני ארבעה, שיותר הוא גדול מי ששונה הלכות ויודעם ואע"פ שאינו יודע טעמיהן, ממי שלמד תלמוד להבין טעמיהן ואינו יודע המשניות והבריתות, ומאי דאמרי' לעניין קבורה והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא, ההוא הוי דקרי ותני ומתני דכולהו אית ביה, וזה ודאי אין למעלה ממנו ולית ליה שיעורא, אבל לעולם גדול הוא מאן דתני ולא מתני ממאן דמתני ולא תני.
אמ' ליה רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה, אמ' ליה לשמותיה שויוה שליח למישרי ליה לא שויוה שליח. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחילמיה מאי, אמ' ליה כשם שאי איפשר לבר בלא תבן כך אי איפשר לחלום בלא דברים בטלים.
<h2>דף ט.</h2>
כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. פי' אם אמ' כנדרי רשעים קיבל עליו או נזירות או קרבן [או שבועה] שהרשעים דרכן להיות נודרין בכך אבל הכשרים אין דרכן לידור אלא להתנדב כדבענן למימ'. ודילמ' הכי קאמ' כנדרי רשעים לא נדרנא, אמ' שמואל באומ' כנדרי [רשעים] הריני עלי והימנו, הריני בנזירות, עלי בקרבן הימנו בשבועה. הריני בנזירות, ודילמ' הריני בתענית קאמ', אמ' שמואל בשהיה נזיר עובר לפניו. הימנו בשבועה, ודילמ' הימנו דאכילנא קאמ', אמ' רבא דאמ' הרי שלא אוכל הימנו, אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא הא לא מפיק שבועה בפומיה קמ"ל. כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן, מאן האי תנא דשני ליה בין נדר לנדבה, לא ר' מאיר ולא ר' יהודה, דתניא [קהלת ה'] טוב שלא תידור משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' טוב מזה ומזה שנודר ומקיים, איבעיתימ' ר' מאיר ואיבעיתימא ר' יהודה, איבעיתימא ר' מאיר, כי אמ' ר' מאיר בנדר בנדבה לא קאמ', והאי דקתני נדר בנזיר ובקרבן תני נדב. איבע' תימ' ר' יהודה, כי אמ' ר' יהודה בנדבה ותני טוב מזה ומזה שנודב ומקיים. מאי שנא נדר דלא דילמ' אתי לידי תקלה. פי' בנדר יש תקלה דילמא משהי ליה ועבר בבל תאחר, נדבה נמי איכא תקלה דילמ' אתי בה לידי תקלה לידי גיזה ועבודה, כהלל הזקן, דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו, מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה. הניחא נדבה דקרבנות, נדבה דנזירות מאי איכא למימ', סבר לה כשמעון הצדיק, דתניא אמ' שמע' הצדיק מימיי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד לפני ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך הנאה, אמ' לי רועה הייתי לאבה והלכתי למלאות מים מן הנעי'. פי' יקב מלא מים, והשיקו היקבים תירוש [יואל ב'] תרגו' ויטופון נעויא חמר, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו (נזירי) [נודרי] נזירות ביש', עליך הכת' אומ' [במדבר ו'] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לי"י.
<h2>דף י.</h2>
תניא ר' יהודה אומ' לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי הצדיקים שיתחייבו קרבן למקום עומדין ומתנדבין נזירו' שיתחייבו קרבן למקום, אמ' ר' שמעון חס ושלום שהצדיקים מתנדבין נזירות כדי שיתחייבו קרבן למקום, אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה מתנדב ומביא, אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנ' [במדבר ו'] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמ' אביי שמע' הצדי' ור' שמעון ור' אלעזר הקפר כולהו סבירא להו שכל היושב בתענית נקרא חוטא. ר' שמע' ושמ' הצדיק הא דאמרן, ור' אלעזר הקפר, דתניא ר' אלעזר הקפר אומ' וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא, אלא זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, מיכן שכל היושב בתענית נקרא חוטא, וכיון דאיכא שיטה אין הלכה כמותה, ורשאי אדם להתענות, אך אם הוא תלמ' חכם ומפני זה מתבטל מלימודו, כדאמר' בתעניות [י"א ע"ב] האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכליה לשירותיה.
מתני'. האומ' קונם קונח קונז הרי אילו כינויין לקרבן, חרק חרך חרף הרי אילו כינויין לחרם, נזיר נזיק נזיח פזיח הרי אילו כינויין לנזירות, שבותה שקוקה נדר במואי הרי אילו כינויין לשבועה.
איתמר כינויין ר' יוחנן אמ' לשון גוים הם. פי' בבבל שהיו מדברים הגוים בלשון ארמי ודומה לשונם ללשון ישר' ויש' שבאותם המקומות נהגו לדבר כלשונם. וריש לקיש אמ' לשון שבדו חכמ' להיות נודרין בו, וטעמ' מאי תקינו רבנן כינויין, דלא לימ' קרבן, ולימ' קרבן, דילמ' אמ' קרבן ליי"י, ולימ' קרבן ליי"י, דילמ' אמ' ליי"י קרבן, ולימ' ליי"י קרבן, דילמ' אמ' ליי"י ולא אמ' קרבן ומפיק שם שמים לבטלה.
<h2>דף י:</h2>
ותניא ר' שמע' אומ' מניין שלא יאמ' ליי"י עולה ליי"י מנחה ליי"י תודה ליי"י שלמים ת"ל קרבן ליי"י [ויקרא א'], וקל וחומר ומה זה שלא נתכוון להזכיר שם שמים אלא על הקרבן אמרה תורה קרבן ליי"י, המזכיר שם שמים לבטלה על אחת כמה וכמה, מהכא משמ' דבשבועה אינו צריך להזכיר השם אלא כיון שאמ' בשבועה כאילו אמ' בשם דמי, דאם איתה דצריך להזכיר השם בשבועות כדפרישית בפ' שבועת העדות, אם כן למה תיקנו כינויין בשבוע' כדי שלא יזכיר שבועה ויבוא לידי שבועה בשם, והרי אתה מצריכו להזכיר השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכל שכן בכינויין, אלא לאו ש"מ אם אמ' בשבועה הרי קשר עצמו וקאי בבל יחל, על זדונה חטאת ועל שגגתה עולה ויורד, ומשום הכי תיקנו בה חכמ' כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם, והכי מיסתברא ממאי דתנן בפ' שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א] משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אילו חייבין, ואמרי' בגמ' מאי קאמ', אמ' רב יהודה הכי קאמ' משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה, אוסרכם אני באיסור האמור בתורה, אמ' ליה אביי ואלא הא דתני ר' חייה כובלכם אני הרי אילו חייבין, כובל בתורה מי כת'. אלא אמ' אביי הכי קאמ' משביע אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה. כל הני מוכח בלא הזכרת השם, דאם איתא דצריך כדפריש המורה התם ומזכיר את השם באחת מכל הלשונות הללו, אם כן כובלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כת' כובל באוריתא, ואע"ג דלא כת' כובל כיון דאמ' כובל אני בשם הבורא או קושר אני אתכם בשם הבו' שתעידו עלי אמאי לא הויא שבועה, אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו, ומשום הכי מקשה אביי דבכובלכם אני לאו כלום קאמ', והכי נמי מיסתברא ממאי דאמרי' בפ' שבועת בתרא [שם כ' ע"א] ת"ר מבטא שבועה אסר שבועה כול', עד הכי קאמ' מבטא שבועה אסר שבועה מתפיש בשבועה, ומסיק מבטא שבוע' מהכא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה, ואילו שבועה לא אמ', ואם איתה דצריך הזכרת השם אמאי בענן למילף מקרא דמבטא שבועה אילו אמ' מבטא ביי"י אינה שבועה, אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמ' דמבטא בלבד הוא לשון שבועה וכל שכן כשאמ' שבועה. והאי דתנן בפ' שבועת העדות [שם] (באמ' ר') [בא"ד] ובכל הכינויין כול' הכין פירושה, בשמים ובארץ הרי אילו פטורין. פי' אם אמ' להם משביע אני אתכם בשמים ובארץ הרי אילו פטורין שאין זו שבועה, דודאי כשהשביעם בשבועה סתם הן חייבין שסתם שבועה בשם משמע, אבל כשפירש בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום, ומשום הכי איצטריך למיתני דדוקא בשמים ובארץ אינו כלום אבל אם פירש (האחד) [באחד] מכל אילו הכינויין שבועה היא, שלא תאמר עד שיפרש בשם המיוחד, וא"ד וי"ה כינויין הן שלא הזכיר כל השם אלא שתי האותיות בלבד הזכיר לו ולא גרע מכל הני כינויין, אבל לעולם היכא דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר לו השם דמי. והכי מוכחי כל הני הילכתא דמסכת נדרים ומסכת שבועות ואין לפקפק בהן ולהתירם, עיין בפסקיי בפר' שבועת העדות.
נדר במואי כול', תניא רשב"ג אומ' במואי לא אמ' כלום, בשמתא הרי אילו כינויין לשבועה.
מתני'. לא חולין שאוכל לך, לא כשר ולא דכי, טמא נותר פיגול אסור, כאימרא כדירים כעצים כאישים כהיכל כירושלם, נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן, ר' יהודה אומ' האומ' ירושלם לא אמ' כלום. פי' אם אמ' לא חולין שאוכל לך אסור דמשמ' לא יהא חולין מה שאוכל משלך אלא קודש, וכך הוא אמ' קודש הוא עלי מה שאוכל ממך, וכן אם אמ' לא כשר ולא דכי, משמ' לא יהא עלי כקודש כשר וטהור הנאכל אלא כקודש פסול וטמא שאינו נאכל ואסור, וכן נמי אם אמ' טמא שאוכל לך או נותר או פיגול שאוכל לך אסור, כאילו אמ' קונם שאוכל לך, וכן אם אמ' כאימרא שאוכל לך הוא אסור דהוה לי שנדר בכבשים של תמידי', וכן אם אמ' כדירים משמ' כדיר של בהמות של קרבן, כעצים הם כעצי המערכה, וכן כאישים או כהיכל או כירושלם או שנדר באחד מכל משמשי מזבח כגון במחתות במזלגות אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן. ר' יהודה אומ' האומ' ירושלם לא אמ' כלום, ואסיקנא דהכי קאמ' ר' יהודה אומר האומ' ירושלם לא אמ' כלום עד שיאמ' כירושל', ומקשה וכי קאמר כירושלם לר' יהודה מאי הוי מי מיתסר, והתניא ר' יהודה אומ' האומ' כירושלם לא אמ' כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלם, ומהדר תרי תנאי אליבא דר' יהודה.
<h2>דף יג.</h2>
מתני'. האומ' קרבן מנחה עולה חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור, ור' יהודה מתיר, קרבן כקרבן שאוכל לך אסור, לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. האומ' לחברו קונם פי מדבר עמך וידי עושה לך ורגלי מהלכת לך אסור. פי' האומ' קרבן שאני אוכל לך או עולה או מנחה או חטאת או תודה או שלמים שאני אוכל לך אסור ור' יהודה מתיר. פי' דר' יהוד' סבר בכולהו עד שיאמר כקרבן כעולה כמנחה, ולית ליה לר' יהודה האומ' קונם עלי ככר זה שיהא אסור עד שיאמ' כקונם עלי ככר זה. האומ' קורבן או כקרבן או הקרבן שאוכל לך אסור דהכי משמע לקרבן יהא מה שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך.
<h2>דף יג:</h2>
האומ' לחברו קונם פי מדבר עמך כול', ורמינהי חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש ובין על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים, אמ' רב יהודה באומ' ייאסר פי לדיבורי וידיי למעשיהן ורגליי להילוכן, דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאיני מדבר עמך שמ' מינה.
ואילו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כע"ז כעורות לבובין כנבלות כטרפות כשקצים כרמשי' כחלת אהרן וכתרומתו מותר. האומ' לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכן. קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני הולך אסור. האומ' לאשתו קונם שאיני משמשיך הרי זה בבל יחל דברו. שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. פי' כחלת אהרן וכתרומ' מותר אין זה דבר הנדור, שעד עתה הוי טבל והוי תרומה וכי אמ' חלת אהרן שהותר לא יהא טבל והוי תרומה הילכך אינו אסור אלא הותר יותר.
<h2>דף יד.</h2>
האומ' לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר ונראה שמתירין לו כדי שלא יקל את ראשו לכן ומראה את עצמו כאילו מתירין לו שלא יהא נדר, ורמינהי הרי היא עלי [כבשר אימא] כבשר אחותי כערלה וכלאי הכרם לא אמ' כלום, אמ' אביי לא אמ' כלום מדאוריתא וצריך שאלה מדרבנן, רבא אמ' הא בתלמ' חכם והא בעם הארץ, והתניא הנודר בתורה לא אמ' כלום, ואמ' ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם, ואמ' רב נחמן ותלמיד חכם אינו צריך. פי' דלא אמ' אלא בגוף התורה ולא באזכרות שבה. תניא הנודר בתורה לא אמ' כלום במה שכת' בה דבריו קיימין, ומסיק דאי מחתא על ארעא דעתיה אגוילי, ואי נקיט לה בידיה דעתיה על הזכרות שבה.
<h2>דף יד:</h2>
קונם שאני ישן שאני מדבר, שאני מהלך אסור. פי' כגון שאמ' קונם פי מדבר עמך ועיני ישיני לך ורגלי מהלכת אסור, קונם שאני משמשיך הרי זה בבל יחל דברו. פי' כגון שאמ' הנאת תשמישך עלי אסורה עלי כקונם שאסור תשמישו עליה וחייל עליה שיעבודא, ואם אמ' שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור, דכיון דקאסר נפשיה מן חפצא אסור.
<h2>דף טו:</h2>
מתני'. קרבן לא אוכל לך, הקרבן לא אוכל לך, לקרבן לא אוכל מותר. שבועה לא אוכל לך, בשבועה שאוכל לך, לשבועה לא אוכל לך אסור. זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות, אמ' קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור ובשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות. פי' כשאמ' קרבן לא אוכל אין זה כלום, או אם אמ' הקרבן שאוכל לך אינו כלום. פי' דמשמ' בקרבן אני נשבע שאוכל לך אין זה כלום דהוה ליה נשבע בגוף הקרבן שלא יאכל והם דברי הבאי, וכן אמ' לקרבן לא אוכל לך אינו כלום, אבל אם אמ' שבועה שלא אוכל או השבועה שאוכל לך כבר נאסר בשבוע' או אם אמ' השבועה שלא אוכל לך אסור, וזהו חומר בשבועות מבנדרים, וחומר בנדרים כול', כגון שאמ' הנאת סוכה עלי כקונם דאסר נפשיה מן חפצא, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו.
<h2>דף יז.</h2>
מתני'. יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה, כיצד אמ' הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת, שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד, אמ' הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם בשל שמים נדר אסור ואם בשל ע"ז מותר, ואם סתם אסור. הרי עלי כחרם, אם בחרם של שמים נדר אסור, ואם בשל כהנים מותר, ואם סתם אסור. הרי עלי כמעשר, אם כמעשר בהמה נדר אסור ואם בשל דגן מותר, ואם סתם אסור. הרי כתרומה, אם בתרומת הלשכה נדר אסור, ואם של דגן מותר, ואם סתם אסור דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה, סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי כהנים.
<h2>דף כ.</h2>
נדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמ' לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, הרי עצמי קרבן ואמ' לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, קונם אשתי נהנת לי ואמ' לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי, (ו)על כולן אין נשאלין עליהן, ואם נשאלו מחמירין עליה' ועונשין אותם דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' פותחין לו פתח ממקום אחר ומלמדי' אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אמ' רב יהודה הכי קתני וכולן אין צריכין שאלה לחכם במ' דב' אמ' בתלמ' חכם, ועם הארץ שבא לישאל עונשין אותן ומחמירין עליהן. בשלמ' מחמירי' עליהן דלא פתחינן ליה פיתחא, ואלא עונשין אותו היכי דמי, כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן התר דברי ר' יהודה, אמ' ר' יוסי במ' דב' אמו' בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דברי הכל שלשים יום. אמ' רב יוסף הואיל ואמור רבנן אין נזקקין לו בי דינא דעביד לאו שפיר עביד, רב אחא בר יעקב אמ' משמתינן ליה.
<h2>דף כ:</h2>
ארבעה נדרים התירו חכמ', נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין, נדרי זירוזין כיצד, היה מוכר חפץ ואמ' קונם שאיני פוחת לך מן הסלע והלה אומ' קונם שאיני מוסיף לך על השקל ושניהן רוצים בשלשה דינרין. ראב"י או' אף הרוצה להדיר חברו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. פי' האי דאמ' כקונם יהיה מה שאפחות לך מן הסלע לאו דוקא, אלא כדי לזרז את חברו נתכוון ורשאי הוא לפחות לו מן הסלע, וכן מאי דאמ' ליה כקונם יהיה מה שאוסיף לך על השקל לאו דוקא, ורשאי להוסיף לו על הסלע, ולאו דוקא קא נדרי, אלא כל אחד מתכוין להוסיף או לפחות מחברו עד שניאותין ביניהן ושניהן מתפשרין בשלשה דינר' וכן פחות או יתר כולן הן מתפשרין עד שירצו.
<h2>דף כא:</h2>
אמ' רב יהוד' אמ' רב אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם, רב יוסף מתני לה בהאי לישנא, אמ' רב יהודה אמ' רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו, קסבר אין פותחין בחרטה. פי' אין חכם מתיר בלי חרטה אלא כעין ארבעה נדרים הללו שלא נעשו בכל לב, שאם רואה החכם שאותו הנדר לא נעשה בכל לב כגון שהיה שרוי בכעס או שנתכוון להכעיס חברו או לאיים על בני ביתו אע"פ שאינו אומ' לו הנשאל כי נתחרטתי במה שעשיתי מתיר לו מיד, ואומ' לו שרי לך מחול לך, אבל אם רואה החכם שבכל לב נדר ועכשיו אינו יכול לסבול יותר ורוצה שיתיר לו, אם יאמ' הנשאל כי נתחרטתי במה שנדרתי אז החכם מתיר לו, שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט במה שנדר ונמצא הנדר עקור מעיקרו, והיה ראוי שיהא מותר בלי שום התרת חכם כדאמרי' בפירקין דלקמן כשהן תוהין נוזרין וכשהן מיטמאין ורבין עליהן ימי נזירותן מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה, אלא שאמרה תורה לא יחל דברו, ולמדו חכמ' לומ' הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו, שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו הילכך צריך החכם לומ' לו שרי לך מחול לך, אבל עיקר ההתרה הנודר עשאה לעצמו כשמתחרט, הילכך כיון שבא הנודר לפני החכם ואומ' לו כי נתחרטתי במה שנדרתי אין צריך החכם לפתוח לו שום פתח, אלא אומ' לו מיד שרי לך מחול לך, וזו היא התרת נדר גמורה, אבל אם בא הנודר לפני החכם ואומ' לו תתיר לי נדרי ואינו אומ' לו נתחרטתי במה שעשיתי מפני שבשעה שנדר לפי צורך שעה נדר, אלא שאינו יכול עכשיו לסבול יותר, אע"פ שאומ' לי כי מיכן ואילך איני רוצה שיהא נדרי קיים אין זו חרטה, שאין חכם מתיר מיכן ואילך אלא עוקר הנדר מעיקרו, דדוקא בעל מיפר מיכן ואילך ולא מעיקרו, שאם נדרה אשתו בנזיר ואחרי עשרה ימים שמע בעלה והפר לה ביום שמעו מופר לה מיכן ואילך, שאם תשתה עוד יין לא תלקה, אבל אם שתת באותן עשרה ימים לוקה, אע"פ שהפר לה בעלה לא היפר לה אלא מיכן ואילך ולא למפרע מעיקרו, אבל החכם אינו כן, אלא צריך לעקור הנדר מעיקרו ולהתיר קשר הנדר, הילכך אם לא יאמ' לו הנשאל כי נתחרטתי במה שנדרתי אלא אומ' לו עד עכשיו נתרציתי בנדרי ומעכשיו אי איפשי בו תתירהו לי אין החכם יכול להתירו, מפני שרוצה לעקור הנדר מעיקרו וזה לא עיקרו, שהרי לא נתחרט במה שנדר דהא ניחא ליה במאי דנדר דקאי עד השתא בנידריה, ולא תיקרי חרטה יפה אלא כשאומ' נתחרטתי בכל מה שנדרתי וצעור אני בכל אילו הימים שקיימתיו, ולא מצאתי שעה או חכם שאשאל עליו עד עתה, שאם הייתי מוצא לא הייתי עומד קשור בנדרי עד עכשיו זו היא חרטה גמורה שעוקר הנדר מעיקרו, וראוי לחכם כשאומר לו הנשאל כי נתחרטתי בנדרי לבדוק אותו היאך היא החרטה שהוא אומ', אם היא למפרע או אם היא מיכן ואילך, ואם הנשאל אינו אומ' נתחרטתי במה שנדרתי, אלא בא ואומר תתיר לי נדרי, סבירא ליה לרב אשי שאין פותחין לו בחרטה, והאי פותחין הוא כמו פתח פיך לאלם שהוא אינו יודע לומ' נתחרטתי, ואנו שואלין אותו כלום נתחרטתה בנדרך, ואם יאמ' הוא נתחרטתי מתירין לו, ואי לא לא, ולא עבדינן הכי דשמא אינו מתחרט בכל לב, אלא כמו ששומע מן החכם כך הוא משיב, שאילו היה מתחרט בכל לב היה אומ' הוא בעצמו לחכם נתחרטתי במה שנדרתי, ודמי האי למאי דאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב מ"א ע"א] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, שהוא צריך לומר אתה מכרתה לי אתה נתתה לי במתנה ושטרא הוה לי ואירכס, ואם לא טען הוא כך אין בית דין פותחין לו פתח לומ' דילמ' הוה ליה שטרא ואירכס, וכגון זה פתח פיך לאלם הוא, אלא טענת שקר היא שמשימין לו בפיו דאי הוה ליה שטרא איהו הוה טעין הכי, הם הכי נמי הכא אם לא יאמר הוא בעצמו נתחרטתי אין פותחין לו שמא נתחרטתה שמא נשים טענת שקר בפיו, וכשיאמר נתחרטתי לא יאמ' אותו בכל לב אלא כפי דברי החכם, כך הוא משיב כדי שיתיר לו נדרו, אלא מה עושה החכם מראה לו פיוסים ועושה לו עניינים ואומ' לו אילו היו נעשים לך כאלה העניינים בעת שנדרתה כלום היית נודר, אם הוא אומ' לאו זו היא חרטה יפה שעל ידי חרטה זו הוא מתחרט למפרע, ואומ' אילו ידעתי שכל כך עתידים לעשות לי לא הייתי נודר, כדאמרי' ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה ואמ' ליה אילו היו עשרה בני אדם שפייסוך כלום נדרת אמ' לו לא קסבר אין פותחין בחרטה, שלא רצה לומ' לו נתחרטתה בנדרך, שמא ישקר ויאמר נתחרטתי והוא לא נתחרט, ועשה עניין לפניו שהוא בעצמו יתחרט למפרע. ורב הונא סבר פותחין בחרטה, דההוא דאתא לקמיה דרב הונא אמ' ליה לבך עלך אמ' ליה לא ושרא יתיה. פי' בלי שום תחבולה ופיוס שעשה לפניו, שאלו יאמ' לו אותו הלב שהיה עליך בשעה שנדרתה ישנו עכשיו, כלומ' באותה הדעת אתה עומד או נתחרטתה, והוא אומ' אין לבי עלי, כלומ' נתחרטתי והתירו, קסבר פותחין בחרטה ולא חיישי' שמא נשים טענת שקר בפיו שאם רוצה לחטוא מי הזקיקו לבוא לפני חכם להתיר לו, אלא ודאי באומרו נתחרטתי נאמן, ומתירין לו, ור' יהוד' ור' ישמעאל בר' יוסי בהא פליגי בבריתא, דר' יהודה סבר פותחין בחרטה הילכך אומ' לו לב זה עליך ואם אמ' לאו מתירין אותו, ור' ישמעאל סבר אין פותחין בחרטה אלא עושין לו תחבולה ופיוס ואומ' לו אילו פייסוך עשרה בני אדם באותה שעה כלום נדרתה, אבל כל זמן שהנשאל בא ואומ' נתחרטתי אין לך התר גדול מזה, מיד אומ' לו שרי לך מחול לך, עיין מה שכתבתי בפ' הדר עם הנכרי במהדורא בתרא.
אילו היו עשרה בני אדם שפייסוך כלום נדרתה, ראיתי לאחד שכתב ואע"ג דליכא השתא עשרה בני אדם מפייסין אותו, כיון דמפייס וקאי מאיליו אין צריך ועקור הנדר מעיקרו. ואינו נר' לי שאם לא יראה הפיוס בעיניו אלא אומ' לו אילו היו עושין לו כך וכך בשעת נדרך כלום היית נודר אין אלה אלא דברי ברות ותפלות, שאומ' לו דברים שלא היו והוא מתחרט בדבר שלא ראה, בודאי כשעושין פיוסין לפניו עכשיו ואמ' לו אילו היו עושין לך כך בשעת הנדר כלום היית נודר והוא אומ' אם ידעתי שכן עושין לא הייתי נודר זו היא חרטה יפה. ועדין נראה לי שכך מחריטין אותו אילו ידעתה בשעת נדרך שכל כך עתידין לפייס אותך היית נודר, ולא שיאמרו לו אילו עשו לך כך אז כלום היית נודר שמה חרטה היא זו אז לא פייסוהו, אלא ודאי זו היא חרטה גמורה כשמרבין לו עכשיו פיוסין ואומ' לו אילו ידעתה מתחילה שכל כך היו עתידין לפייס אותך שלא תעמוד בנדרך היית נודר, אם הוא אומ' אדעתא דהכי לא נדרי היא חרטה יפה, אבל אם לא יראה הפיוס בעיניו במה יתחרט, תדע שצריך לראותו בעיניו דהא אמרי' לקמ' [כ"ב ע"ב] דרב סחורה ור' שמע' דהוה להו נידרא למישרי וכל מאי דהוו אמרי להו אדעתא דהכי מי נדריתו הוו אמרי אין ולא מצו למצוא להם שום חרטה להתיר לו, אמאי לא אמרי אילו היה מלך וכהן גדול מפייסים אתכם כלום הייתם נודרים, ואם לא היה מלך וכהן גדול יאמרו להם נשיא וראש ישיבה או מלכי גוים, אלא לאו ש"מ צריכין לפייסו באותו הפיוס, ומשום הכי מחריטין אותו באומרם לו אילו ידעתה שכך עתידין לפייסך אדעתא דהכי מי נדרת, אם הוא אומ' אדעתא דהכי לא נדרי היא חרטה יפה, ואילו רב סחורה ור' שמע' מפני שהיו מכירין בעצמן כי לצורך שעה נדרו ובכל מה שהיו עושין לפניהן לא היו מכירין בעצמן כי לצורך שעה נדרו, משום הכי לא היו מוצאין פתח לנדרם, והם לא נתחרטו במה שעשו, שאילו נתחרטו היו אומרי' להם כי נתחרטנו והיו מתירין להם מיד, אלא מפני שלצורך שעה נדרו לא נתחרטו, אלא שנלאו לסבול יותר קשר הנדר נראו לפני חכם שיפתח להם פתח על ידי תחבולה וסיבה שיעשו לפניהן יחריטו אותם, והם הכי נמי הכא כשאמרו לו אילו היו עשרה בני אדם שפייסוך כגון שהיו עומדים שם באותה שעה עשרה בני אדם ופייסוהו שלא יעמוד יותר בנדרו, ומשום הכי מצאו לו זה הפתח אילו ידעת בעת נדרך שעתידין לפייסך עשרה בני אדם כלום נדרתה.
<h2>דף כב.</h2>
בת ברתיה דר' ינאי סבא אתא לקמיה דר' ינאי אמ' לה אילו הוית ידעת דפתחין פינקסיך ומשמשין בעובדך מי נדרת, אמ' רבא מאי קראה [משלי כ'] ואחר נדרים לבקר, ולא פתחינן בחדא ולא בחדא אוחרנתא דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמל' לההו' גברא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמ' מרפא [שם י"ב], ולא פתחינן בחדא אוחרנתא, דתניא ר' נתן אומ' כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. ברישא פתחינן בסיפא אמ' אביי פתחינן רבא אמ' לא פתחינן, ומסיק תלמ' לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא. פי' רישא היא כאילו בנה במה ולא עשה עון שעדין לא הקריב עליה וסיפא שהקריב עליה קרבן הוא עון פלילי, ולא פתחינן דאמ' שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא, אמ' ר' אבהו מאי קראה [דברים כ"ג] וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדילה חדילה, כת' הכא וכי תחדל וכת' התם [איוב ג'] חדלו רוגז. פי' כל אלה שמראין לו שעל ידי נדרו עשה איסור והילכך כשאומ' אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומ' אדעתא דהכי לא נדרי אינו מתחרט בכל לב אלא כדי שלא להחזיק עצמו רשע הוא אומ' כן, ומאי דתנן לקמן בפ' ר' אליעזר [ס"ה ע"ב], ועוד אמ' ר' מאיר פותחין לו מן הכתוב בתורה ואומ' לו אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך בלבבך כול', עד אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר הרי זה מותר, ההיא ר' מאיר היא ופליגי רבנן עליה, ודיקא נמי דקתני ועוד אמ' ר' מאיר בנולד ופליגי רבנן עליה בנולד הם הכי נמי הכא פליגי עילויה והלכה כרבנן. אמ' רב יוסף אף אנן נמי תנינה כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
<h2>דף כב:</h2>
אמ' ר' אסי אין נזקקין לאלהי יש' חוץ מן קונם אשתי נהנת לי שגנבה את כיסי והיכתה את בני ונודע שלא גנבה ולא היכתה. פי' דאיכא תרתי לטיבותא חדא להטיל שלום בין איש לאשתו, וחדא שהוא שקר שלא גנבה ושלא היכתה. ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמ' ליה במאי נדרת באלהי יש', אמ' ליה אי נדרת במואי לא מיזדקיקנא לך. פי' שנדר במואי הוא להזכיר את השם אפי' אם נדרתה בשבועה סתם איזקק לך שדרך הנשבעין להזכיר את השם. רב כהנא כהנא איקלע לבי רב יוסף אמ' ליה ליטעום מר מידי, אמ' ליה מרי כולא לא טעימנא, אמ' ליה מרי כולא לא טעימת ליה, ונהי דרב כהנא אמ' ליה מרי כולא אלא רב יוסף אמאי אמ' ליה מריה כולא, הכי קאמ' ליה מרי כולא קאמרת לא טעימת ליה. אמ' רבא אמ' רב נחמן הילכת' פותחין בחרט' ונזקקין לאלהי יש'.
מישתבח ליה רב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא, אמ' ליה לכשיבוא לידך הביאהו לידי, אתא לקמיה אמ' ליה אית לי נידרא למישרי, אמ' ליה נדרת אדעתא דהכי אמ' ליה כמה זימנין אמ' ליה זיל לקילעך. נפק רב סחורה פתח פיתחא לנפשיה, ר' אומ' איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שתפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והא פתח לו רב נחמן. פי' אע"ג דאמ' רב נחמן פסק הלכה דפותחין בחרטה, יש לומ' דפתח ליה לרב סחורה בחרטה ואמ' לא נתחרטתי שאילו נתחרט הוא מאיליו היה אומ' לו נתחרטתי, ולפיכך בא לפניו כדי שיעשה דבר ויפתח לו פתח שיחריטנו, ובכל מה שהיה מוצא לו פתח היה אומ' אדעתא דהכי נדרי מפני שלצורך שעה נדר.
ר' שמעון הוה ליה נידרא למישרי אתא לקמיה רבנן אמרו ליה כמה זימנין אדעתא דהכי מי נדרת(י), והוו מצערין ליה משימשא לטולא ומטולא לשמשא, אמ' ליה בטנית בריה דאבה שאול בן בטנית מי נדרת במצערין רבנן הכי אמ' ליה לא ושריוה. ר' שמ' בר' יוסי הוה ליה נידרא למישרא, אתא לקמיה רבנן אמרו ליה כמה זימנין מי נדרת אדעתא דהכי אמ' להו אין, כיון דחזא קצרא דהוו מצטערין רבנן מחייה באוכלה דקצרי. פי' כלי שמשימין בו הכובסין בגדיהן, אמ' לה' אדעת' דמחי לי קצרא לא נדרי ושרו ליה רבנן. אמ' ליה רב אחא מדפתי לרבינא האי הוה ליה נולד ותנן אין פותחין בנולד, אמ' ליה לאו נולד הוא שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. דביתהו דאביי הוה לה ברתא, הוא אמ' לקריביה ואיהי אמרה לקריב(י)ה, אמ' לה תיתסר הנאתך עלי אי עברת על דעתאי ומסיבת לה לקריביך, אזלא ואסיבתה לקריבה, אתא לקמיה דרב יוסף אמ' ליה אילו ידעת דעברה על דעתך ומסבה לה לקריבה אדרתה אמ' ליה לא, ושרייה רב יוסף, ומי שרי הכי, אין והתניא מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות ברגל ועברה על דעתו ועלתה, ובא לפני ר' יוסי, ואמ' לו אילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום נדרת אמ' לו לא והתירו ר' יוסי.
<h2>דף כג.</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומ' הרוצה שידיר את חברו שיאכל אצלו יאמ' כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, ובלבד (שיהא) שיהא זכור בשעת הנדר. מאי קאמ' כיון דאמ' כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדה, הכי קתני הרוצה שיאכל חברו אצלו ומסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוי, והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה. פי' כיון שהוא זוכר תנאו ורוצה לידור נמצא שחזר מתנאו ודעתו לידור נדר גמור, שאם אינו רוצה שיהא נדר גמור מי הזקיקו לידור. אמ' אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר. פי' הוא בעבור זה התנה כדי לזרז עצמו שלא ידור, שבכל שעה אם הוא זכור הזהרתו שזירז עצמו ימנע ולא ידור, ואם ישכח זירוזו וידור אהני ליה ההוא תנאה והוא בטל, שאילו היה זוכר תנאו לא היה נודר, ולהכי אהני ליה ההוא, אבל אם היה זכור תנאו ואפי' הכי נדר נמצא שחזר מתנאו ונדרו קיים הוא. רבא אמ' כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממאי התנה, וקא נדר וזכור בשעת הנדר מאי אתני ואמ' על דעת הראשונה אני עושה נדרי' לית ביה מששא, לא אמ' על דעת הראשונה אני עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה, נר' לי דלא גרסי' ולא ידע ממאי התנה, והכין פירושה, רבא לא סבר להא דאביי דאדרבה אם אינו זכור בשעת הנדר תנאו הראשון נדרו נדר גמור הוא, שמה מועיל התנאי שהוא קודם הנדר לעקור את הנדר, החרטה שהיא אחר הנדר עוקרת הנדר, אבל התנאי שקודמו מה כח יש לו לעוקרו, כיון שבשעה שנדר נדר בכל לבו, אפי' הבעל שיש לו רשות להפר אותם נדרי אשתו תנן לקמ' בפ' נערה [ע"ה ע"א] האומ' לאשתו כל נדרים שתדרי מיכן ועד שאבוא למקום פל' ר' אליעזר אומ' מופר וחכמ' אומ' אינו מופר, כל שכן נדרי עצמו שאין לו להפר אותם שאין תנאו מועיל כלום, ומתני' דקתני שמועיל התנאי כגון שהתנה בראש השנה והוא הדין בכל יום, אלא תפש לך יום מסומן וזכור בשעת נדרו התנאי שעשה, ומאי דקשיא לן דעקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה, דאי נדר ולא אמ' כלום לא בפיו ולא בלבו שנדרו קיים, אלא כגון שאמ' בלבו או בשפתיו בלחש שעל תנאי הראשון אני נודר, אז ודאי נדרו בטל, שהרי לא בכל דעת נדר, ולמה עושה כל הנדרים הללו כיון שמבטלם בלבו כדי לאיים את בני ביתו, או לזרז את חברו, או שנדר להרגים ולחרמים כדי להציל ממונו, ולפיכך הקדים זה התנאי שבכל (שנה) [שעה] שזכור את תנאו וידור על דעת תנאו השומע סבור שנדר גמור הוא והוא לא נדר כלום.
<h2>דף כג:</h2>
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כול'. ראיתי שרבינו תם זצוק"ל פירש בספר הישר והלא טעם כל נדרים שאנו אומ' בלילי יום הכיפורים על דרך זו שכל נדרים שאנו עתידים לעשות מהיום ועד יום הכיפורים (זה) של שנה הבאה בטלים, ושיבש הלשון שאומ' העולם מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הזה, אלא צריך לומ' מיום הכיפורים זה עד יום הכיפורים העתיד לבוא עלינו, וגם שיבש שנדרנו אלא שעתידים אנו לידור. ואינם נראים לי דבריו כלל, חדא דאמרי' רב הונא סבר למידרשי' בפירקא אמ' ליה תנא מסתים ליה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא, אלמ' אינו טוב להודיע זה ברבים, ואנו עושים כך ברבים ביום שהוא לסליחה וכפרה ומקילין בנדרים. ועוד שאנו משנים לשון שאומ' כל העולם ושכתוב במחזורים. ונר' לי מה שאנו אומ' שנדרנו וגם מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הבא עלינו והוא עיקר, וטעם הדבר (זהו ו)למה תיקנו הראשוני' לומ' כך בלילי יום הכיפורים, משום דקימ' לן דכל עונות שבתורה אם עשה תשובה מתכפרין לו, וראו הראשונים ששום עוון אינו מעכב את הכפרה אם יעשה תשובה שיום הכיפורים מכפר, אך הנדרים שאם נדר ליתן צדקה או הקדש אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם נדרו, שכל דבר שהוא מחוייב, אין יום הכיפורים מכפר כדתנן בכריתות [כ"ה ע"א] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין להביא אחר יום הכיפורים, אלמ' אין יום הכיפורים פוטר במה שחייב, והוא הדין אם חייב לקיים נדרו אין יום הכיפורים מכפר לו לפוטרו עד שיקיים נדרו, ואם אדם זכור נדרו יהיה מקיימו, אבל אם נדר ושכח (לא) נמצא שהוא ענוש בעבור שהוא קשור בנדרו ואינו מקיימו, בעבור זה תיקנו הראשונים לומ' זה שאם עשינו שום נדר ושכחנו אותו ולא נדע לקימו אנו מתחרטים באותם הנדרים ומתירין זה לזה. ואע"ג דקימ' לן [גיטין ל"ה ע"ב] דצריך לפרוט את הנדר, הני מילי כשיודעו אבל אנחנו אין אנו מתחרטין (אלא) על מה שאנו זכורים כי אם על מה ששכחנו, וזהו מה שאנו מסיימין ונסלח לכל עדת בני יש' ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשג', לומ' שאנו מבקשין חרטה על השגגות שלא ניענש עליהן, וחרטה יפה היא שאילו היינו יודעים בשעה שנדרנו שנשכח לא היינו נודרים, וכל הציבור מתירין זה לזה ועוקרין הנדר כדי שלא יהא שום דבר מעכב כפרתו, ותיקנו לומ' אותו [ג'] פעמים, שמי שלא שם לבו בפעם ראשונה יכוין לבו בפעם שנייה.
<h2>דף כד.</h2>
תניא יתר על כן אמ' ראב"י האומ' לחברו קונם שאני נהנה לך אם אתה מתארח עמי ואוכל עמי פת חמה ושותה עמי כוס של חמין והלה הקפיד כנגדו אף אילו נדרי זירוזין ולא הודו לו חכמ'. פי' אמתני' קאי שהוא מדיר את חברו שיאכל אצלו, ומאי יתר על כן, דאילו במתני' תנן המדיר את חברו שיאכל אצלו שראובן הדיר את חברו מנכסיו שאם לא יבוא חברו ויאכל עמו שיהא חברו אסור ליהנות מראובן וזהו נדר זירוזין, אבל עתה שראוב' נדר שלא ייהנה משמע' אם לא יבוא שמע' ויאכל בביתו הוה אמינא בכל לב נדר ואם לא יבוא אסור ראובן שייהנה משמע', קמ"ל שגם זה נדר זירוזין הוא. אמ' רב הונא וכן אמ' רב אדה בר אהבה הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. נדרי הבאי, אמ' אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. נדרי שגגות אמ' קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה, שאני אוכל ושאני שותה ושכח ושתה ואכל, קונם אשתי נהנת לי שגנבה את כיסי והיכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא היכתה, ראה בני אדם אוכלין תאנים ואמ' הרי הם עליכם כקרבן ונמצאו אביו או אחיו שהיו עמהן אחרים, בית שמי אומ' הן מותרין ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומ' אילו ואילו מותרין. נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו, חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אילו נדרי אונסין.
<h2>דף כה:</h2>
תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות, היכי דמי שבועות שגגות, כגון רב כהנא ורב אסי הדין מישתבע הכי אמ' רב הדין מישתבע הכי אמ' רב, דכל חד וחד על דעתיה שפיר מישתבע.
תנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות, בראשונה היו אומ' אותן הימים מותרין ושאר הימים אסורין, עד שבא ר' עקיבה ולימד נדר שהותר מכללו הותר כולו.
<h2>דף כז.</h2>
נדרי אונסין כול', ההוא גברא דאתפיש זכוותיה בבי דינא ואמ' אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותיה איתנס ולא אתא, אמ' רב הונא בטילן זכוותיה, אמ' ליה רבא והא אונסא כת' באורית' דכת' [דברים כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר, וכי תימ' קטלא שאני, והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אילו נדרי אונסין, ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש הרי זה גט, ואמאי והא מינס אניס, אמרי שאני הכא דאי הוה ידע דמיית לאלתר גמיר ויהיב גיטא. פי' ואיזה ייקרא אונס כשאומ' אילו הייתי יודע (איל) שיארע לי אונס לא הייתי עושה. אלא מהא דההוא גברא דיהב לה גיטא לדביתהו ואמ' אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא, אתא ופסקיה מעברא ואמ' להו חזו דאתאי חזו דאתאי ואמ' שמואל לאו שמיה מיתיא. פי' וגיטא הוי גט, והא מינס אניס, ודילמ' שאני מעברא דמיגלי אונסיה. פי' זה האונס רגיל לבוא ואיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, אבל החולי ועיכוב הנהר שנתרבו מימיו לא עבידי דאתו משום הכי הוו אונסין, והילכת' כרבא כדבענן למימ' לקמן. ולרב הונא מיכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. פי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] תנן הלוהו על שדהו ואמ' לו אם אי אתה נותן לי מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי, אמרי' בגמ' [שם ס"ו ע"א] דלא קנה משו' דהיא אסמכת' והכא היכי אמ' רב הונא בטילן זכוותיה, שאני הכא דמיתפישן זכוותיה. פי' (הנה) [הכא] התפיש זכיותיו לבית דין וכאילו תפשם מי שכנגדו דמי וזכה בהן, אבל התם לגבי שדה לא התפיש בידו השדה דארעא כל היכא דקימא ברשותא דמרה קימא, ואין התפשה מועלת כי אם במטלטלין ולא בקרקע, משום הכי אמרינ' התם אע"פ שהגיע הזמן ולא פרע לא קנה. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמ' לו אם לא נתתי לך מיכן ועד שלשים יום תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומ' יתן ר' יהודה אומ' לא יתן, ואמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי דאמ' אסמכתא קניא, דאסמכתא לא קניא. פי' והרי כאן התפיש שטרו ואפי' הכי אמ' דאסמכתא לא קני, שאני הכא דאמ' ליבטלן זכוותיה. פי' הכא התפיש שטרי זכיותיו לבית דין ואמ' ליבטלן זכוותיה משום הכי דבריו קיימין, אבל התם הלוה ששם האסמכתא עליו והקנס שאם לא יפרענו עד זמן פל' שיחזיר לו השטר ויגבה כולו ממנו מה התפיש משלו, המלוה הוא שהתפיש שטרו מפני שהיה הלוה ירא ממנו שלא יגבה כולו ממנו, אבל הלוה לא התפיש משלו כלום הילכך התנאי ששם עליו באסמכת' בטל הוא. והילכתא אסמכתא קניא. פי' היכא דאתפיש זכוותיה כדאמרן. והוא דלא אניס. פי' ולאפוקי מרב הונא דאמ' דאע"ג דאניס בטילן זכוותיה, אלא הילכת' כרבא. והוא דקנו מיניה. פי' אע"ג דאתפיש זכוותיה ולא אניס דוקא (דלא אניס) דקנו מיניה אבל במילי בעלמ' לא, ואע"ג דקנו מיניה. והוא דהוי בית דין חשוב דאלימי לאפקועי ממונא אבל אם לא היו מומחין לרבים לא דכקנין בטעות דמי כיון דהוי על ידי אסמכתא, עיין במהדורא קמ' ומהדור' תינינ'.
<h2>דף כז:</h2>
נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין שהן תרומה אע"פ שאינן תרומה, שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך, בית שמי אומ' בכל נודרין חוץ מבשבועה, ובית הלל אומ' אף בשבועה, בית שמי אומ' לא יפתח לו בנדר, ובית הלל אומ' יפתח לו בנדר, בית שמי אומ' במה שהוא מדירו, ובית הלל אומ' אף בשאינו מדירו, כיצד אמרו לו אמור קונם אשתי נהנת לי, ואמ' קונם אשתי ובניי, בית שמי אומ' אשתו (אסורה) מותרת ובניו אסורין, ובית הלל אומ' אילו ואילו מותרי'.
<h2>דף כח.</h2>
היכי נדר, אמ' רב עמרם באומ' ייאסרו כל פירו' שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, וכיון דאמ' ייאסרו איתסרו עליה, באומ' היום, אי דאמ' היום לא מקביל מיניה מוכס, באומ' בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, ואע"ג דסבירא לן דדברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין אי איפשר דלא עקר ליה לנדריה. תנא בית שמי אומ' לא יפתח לו בשבועה ובית הלל אומ' יפתח לו בשבועה, ואוקמה רב אשי דהכי קתני בית שמי אומ' אין שאלה בשבועה ובית הלל אומ' יש שאלה בשבועה. פי' לא יפתח לו החכם פתח להתיר בשבועה.
<h2>דף ל.</h2>
הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ומיושבי היבשה אסור ביורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם, לא באילו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש, שגם מי שדרכו לפרש בכלל יושבי היבשה הוא דסוף סוף ליבשה סליק. הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין, שלא נתכוון זה אלא במי שהחמה רואה אותו. מדלא קתני מן הרואין אלא מרואי החמה הכי קאמ', כל שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים שהן מכוסין במעי אימן במים דאין החמה רואה אותן. הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים. מדלא קתני הנודר מבעלי שיער אסור אף בקרחין, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים, דזימנין מיכסו רישיהו וזימנין מיגלו, אבל נשים לעולם (מיגל) מיכסו וקטנים לעולם מיגלו. פי' והאי דאמ' משחורי הראש משמע שפעמים משחירים ואין דעתו על הקטנים שתדיר הם מגולין. הנודר מן הילודים מותר בנולדין. פי' העתידין להיולד. מן הנולדים, אסור אף בילודין. פי' שגם הילודין נקראין נולדין כדכת' [בראשית מ"ח] הנולדים לך ופירושו שנולדו כבר, ואע"ג דכת' [מ"א י"ג] הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, שהוא עתיד, משמ' הכי ומשמ' הכי ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וחכמ' אומ' לא נתכוון זה אלא במי שדרכו ליהוולד. פי' אנשים ובהמות וחיות לאפוקי דגים ועופות שמטילין בצים.
<h2>דף לא.</h2>
הנודר משובתי שבת אסור ביש' ואסור בכותים. פי' דשובתי שבת משמ' מצווין ועושי' וכותים מצוין ועושין הן כיון שנתגיירו, אבל הגוים אינן מצוין, ואע"פ שיש גוים ששובתים בשבת מותר ליהנות מהן. מעולי ירושלם אסו' ביש' ומותר בכותים. פי' דאע"ג דמיפקדי לא עבדי אלא עובדין במזבח שיש להן בראש הר גריזים. קונם שאני נהנה לבני נח מותר ביש' ואסור באומות. פי' אע"ג דיש' בכלל בני נח הן כיון דאיקדש אברהם איקרו על שמיה. שאני נהנה לזרע אברהם אסור ביש' ומותר באומות, והאיכא ישמעאל ובני קטורה, כתיב [בראשית כ"א] כי ביצחק יקרא לך זרע, והאיכא עשו, ביצחק ולא כל יצחק.
שאני נהנה ליש' לוקח ביותר ומוכר בפחות, שיש' נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר ואין שומעין לו. שאני נהנה להן והן לי ייהנה מן האומות. אמ' שמואל הלוקח כלי מן התגר לבודקו ונאנס בידו חייב, אלמ' הנאת לוקח היא, תנן שאני נהנה ליש' מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא, ואוקימנא מתני' בזיבנא מיצעא. פי' שהוא מקח בינוני נהנין שניהן המוכר והלוקח, ודשמואל בזיבנא חריפא, תניא כותיה דשמואל הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמ' לו אם מקבלין אותם ממני אני נותן לך דמיהן, ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור, מפני שהוא כנושא שכר. פי' בהליכה חייב אפי' באונסין, ובחזרה פטור מן האונסין, וחייב בגניבה ובאבידה מפני שהוא כנושא שכר, עיין כל זו ההלכה במהדורא קמא. ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני ומית חייביה רב נחמן לשלומיה, איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור, הכא נמי כהליכה דמיא דהאי ספסירא אפי' על בבא דמריה אי משכח מזבין ליה.
<h2>דף לא:</h2>
קונם שאני נהנה לערלים מותר בערילי יש' ואסור במולי אומות העולם, שאני נהנה (לערלים) למולים אסור בערילי יש' ומותר במולי אומות העולם, שאין הערלה קרויה אלא על שם הגוי' שנ' [ירמי' ט'] כי כל הגוים ערלים וכל יש' ערלי לב, ואומ' [ש"א י"ז] והיה הפלשתי הערל הזה וגו', ואמ' [ש"ב א'] פן תעלזנה בנות הערלים. ר' אלעזר בן עזריה אומ' מאוסה ערלה שנתגנו בה הגוים שנ' כי כל הגוים ערלים. ר' ישמעאל אומ' גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה. ר' נחמיה אומ' גדולה מילה שדוחה את הנגעים. ר' יהושע בן קרח' אומ' גדולה מילה שלא נתלה [לו] למשה הצדיק [עליה] מלא שעה. ר' מאיר אומ' גדו' מילה שכל מצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנ' [בראשית י"ז] התהלך לפני והיה תמי'. ד"א גדולה מילה שאילולי היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנ' [ירמי' ל"ג] אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. דבר אחר גדולה מילה שהיא כנגד כל המצוות שנ' [שמות כ"ד] הנה דם הברית אשר כרת יי"י עמכם על כל הדברים האלה.
<h2>דף לב.</h2>
אמ' ר' לוי כל המנחש לו נחש מידה כנגד מידה. תני רבה ברי' דר' זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפי' מלאכי השרת אינן יכולין לעמו' בה שנ' [במדבר כ"ג] כי לא נחש ביעקב וגומ'.
<h2>דף לב:</h2>
אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, המודר מאכל מחברו לא ישאילנו נפה וכבר' ריחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטלת נזמים וטבעות, וכל דבר שאין עושין בהן אוכל נפש מקו' שמשכירין כיוצא בהן אסור. דריסת הרגל מאן תנא, אמ' רב אדה בר אהבה ר' אליעזר היא, דתניא ר' אליעזר אומ' אפי' ויתור אסור במודר הנאה, וכיון דסתם לן תנא כותיה הילכת' כותיה, עיין במהדורא קמ'.
<h2>דף לג.</h2>
לא ישאילנו נפה וכברה, והא מן מאכל נדר, ואוקמה רבא באומ' הנאה המביאה לידי מאכל עלי. אמ' רב פפא שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות ואפי' צנא בעלמ' הנאה המביא לידי מאכל היא. בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזל בארעיה מאי ולא איפשיט.
המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו, מקום שנוטלין עליהן שכר תיפול הנאה להקדש. אלמ' אברוחי ארי בעלמ' הוא ושרי, מאן תנא, אמ' רב הושעיה מני חנן היא, רבא אמ' אפי' תימ' דברי הכל ובלווה על מנת שלא לפרוע. מאי חנן, דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומ' איבד מעותיו, נחלקו [עליו] בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול, אמ' ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם, אמ' רבן יוחנן בן זכאי יפה אמ' חנן הניח מעותיו על קרן הצבי, עיין במהדורא קמא. ומחזיר לו אבדתו, בין בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר ובין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה.
<h2>דף לד:</h2>
בעא מיניה חייה בר אבין מרבא, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו, ככרי עליך אמ' ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסיר, או דילמ' עליך אמ' ליה ושוייה ניהליה כהקדש, אמ' ליה פשיטא אע"ג דיהביה ליה במתנה אסיר, ואלא ככרי עליך לאפוקי דאיגניב מיגנב אי נמי אי זבניה לאחריני. פי' אם נגנבה ממנו או אם מכרה לאחר מותר בה דהשתא לאו דידיה היא.
<h2>דף לה:</h2>
ותורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו, ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות, ומלמדו מדרש הלכות והגדות ולא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בנו מקרא. וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן, ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה, ר' אליעזר אומ' זן את הטמאה ואין זן את הטהורה, אמרו לו ומה בין טמאה לטהורה, אמ' להן הטהורה נפשה לשמים וגופה שלו וטמאה נפשה וגופה (שלו) לשמים, אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו, שאם ירצה מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים.
<h2>דף לו:</h2>
איבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת אי לא, מי אמרי' כיון דזכות היא לו לא צריך דעת, או דילמ' מצוה דידיה היא ניחא ליה למיעבדה. תא שמ' ותורם תרומותיו לדעתו, במאי עסיקינ' אילימ' בשל בעל הכרי על בעל הכרי, לדעתיה דמאן, אילימ' לדעתיה דיליה מאן שוייה שליח, ואלא לדעתיה דבעל הכרי הא קא מהני ליה. פי' שכל שליחות שבעולם אסור לו לעשות למודר הימנו הנאה ואע"פ שאין שם הנאה אחרת לבד שעושה לו שליחותו, ואלא משלו על של בעל הכרי ולדעתיה דמאן אילימ' לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה. פי' דכל הני דשרינן שוקל לו את שקלו ופורע את חובו דוקא כי עביד (בחנם) שלא לדעתו דאי מודע ליה אסיר דהוה ליה מתנה, ואיהו מקבל, אלא לאו לדעתיה דנפשיה וש"מ שהתורם משלו על של חברו אין צריך להודיעו.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חברו טובת הנאה של מי, מי אמרי' אי לאו פירי דהדין מי מיתקין כריא דההוא, או דילמ' אי לאו כריא דההוא פירי דהדין לאו תרומה נינהו, ת"ש דאמ' ר' אבהו אמ' ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו.
ומלמדו מדרש, מקרא מאי טעמ' לא משום דקא מהני ליה, מדרש נמי הא קא מהני ליה, אמ' שמואל במקום שנוטלין שכר על המקר' ואין נוטלין שכר על המדרש, ומאי פסקה, הא קמ"ל דאפי' במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל שכר. פי' וכיון דשקלי שכר בין יהיב שכר בין לא יהיב שכר וקעביד בחנם אסיר, עיין במהדור' קמ'. מאי שנא מדרש דלא דכת' [דברים ד'] ואותי ציוה ייי בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ייי מה אני בחנם אף אתם בחנם, מקרא נמי בחנם, רב אמ' שכר שימור הנערים, ושמואל אמ' שכר פיסוק טעמים. פי' שאינן מן התורה. ומאן דאמ' שכר פיסוק מאי טעמ' לא אמ' שכר שימור נערים, קסבר בנות מי בעי שימור. פי' וסתם קתני לא ילמדנו מקרא בין איש בין אשה, ואע"ג דאמרינ' [סוטה כ"א ע"ב] המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, הני מילי מדרש והלכות שלומדת ערמה מהן אבל מקרא שרי. ומאן דאמ' שכר שימור מאי טעמ' לא אמ' שכר פיסוק טעמ', קסבר (שכר) פיסוק טעמים נמי מדאוריתא הוא ואסור ליקח בהן שכר.
<h2>דף לז:</h2>
תניא תינוקות אין קורין בתחלה בשבת אלא שונין בראשון, מאי טעמ' משום דאכלי ושתו ויקיר עליהון עלמ'. תניא השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הפרה ואת הזרעים אין נותנין לו שכר שבת, לפיכך אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותן, במ' דב' אמ' בשהיה שכיר יום אבל אם היה שכיר שבת שכי' חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.
אמ' ר' חננאל, [נחמיה ח'] ויקראו בספר תורת אלהים זו מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אילו הפיסוקין, ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אילו המסורות. אמ' ר' יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים, מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים, עיטור סופרים אחר תעבורו [בראשית י"ח], קדמו שרים אחר נוגנים [תהלים ס"ח], צדקתך כהררי אל [שם ל"ו], וכתיבן ולא קריין וקריין ולא כתיבן הלכה למשה מסיני.
<h2>דף לח:</h2>
אמ' ר' יצחק בר חנינה אמ' רב הונא המודר הנאה מחברו מותר להשיא לו בתו, הוי בה ר' זירא במאי עסיקי' אילימ' בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן הרי מוסר לו שפחה לשמשו, ואלא בשנכסי חתן אסורין על אבי כלה, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן, ואת אמרת מותר להשיא לו בתו, פשיטא, לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן, ובבתו בוגרת ומדעתה. ותניא המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו מים ולהדליק לו את הנר, ר' יצחק אומ' אף לצלות לו דג קטן. פי' שאלה הן תשמישין קלין ואינן מבטלין אותו מלימודו. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' יוחנן המודר הנאה מחברו מותר להשקותו כוס של שלום, הוי תרגו' כוס של בית האבל, במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, עיין במהדורא קמ'.
ולא יזון את בהמתו, תניא יהושע איש כפר עוזא אומ' זן עבדיו ושפחותיו הכנענים ולא יזון את בהמתו, מאי טעמ' עבדיו ושפחותיו למינחרותא עבידי. פי' לעבדות ויכול לומ' לעבד עשה עמי ואיני זנך, בהמה לפיטמא עבידא.
המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, במאי עסיקי', אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפי' יושב נמי, ואי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא, אמ' שמואל לעולם בנכסי מבקר אסורין על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה. פי' ואע"פ שנותן להם שכר אסור כדפרישית במהדור' קמ'. עולא אמ' בשנכסי חולה אסורין על המבקר ומן חיותיה לא אדריה, אי הכי אפי' יושב נמי, הא איפשר בעמידה. תניא חלה הוא נכנס לבקרו, חלה בנו שואלו בשוק. פי' בשנכסי חולה אסורין על המבקר.
<h2>דף לט:</h2>
תניא ביקור חולים אין לה שיעור אפי' גדול לקטן אפי' מאה פעמים. [מ' ע"א] אמ' רב יהוד' אמ' רב כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנ' [תהלים מ"א] אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ייי, ואין דל אלא חולה שנ' [ש"ב י"ז] מדוע אתה ככה דל בן המלך, ואין רעה אלא גיהנם שנ' [משלי ט"ז] וגם רשע ליום רעה.
<h2>דף מא.</h2>
אמ' שמואל אין מבקרין אלא למי שאחזתו חמה, לאפוקי מאי, לאפוקי הא דתניא ר' יוסי בן פרטא אומ' משום ר' אליעזר אין מבקרין לא חולי מעים ולא חולי עינים ולא מיחוש הראש. בשלמ' חולי מעים משום כיסופא, אלא חולי עינים ומיחוש הראש מאי טעמ', משום דרב יהודה, דאמ' רב יהודה דיבורא קשה לעינא ומעלי לאשתא.
<h2>דף מא:</h2>
אמ' ר' יוחנן בור דם אין מבקרין אותו ואין מזכירין שמו, אמ' ר' אלעזר מפני שהוא כמעיין הנובע, ואמ' ר' אלעזר למה נקרא שמו בורדם מפני שהוא כמעיין הנובע. ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו עיין במהדורא קמ'. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב אבל אומ' לו סם פל' יפה לה סם פל' רע לה.
ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה, וישן עמו על המטה, ר' יהודה אומ' בימות החמה אבל לא בימות הגשמים, ומיסב עמו על השולחן, ואוכל מן הקערה אבל לא מן התמחוי, אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים, ולא יעשה עמו באומן דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' עושה הוא ברחוק ממנו. תנא לא ירחוץ באמבטי ולא יישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' גדולה בימות [הגשמים] וקטנה בימות החמה מותר. ורוחץ עמו באמבטי גדולה ומזיע עמו בקטנה ומיסב עמו על (השולחן) המטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר, אמ' ר' יוסי בר' חנינה מן התמחוי החוזר לבעל הבית, עיין במהדו' קמ'.
לא יעשה עמו באומן כול'. בקרוב כול' עלמ' לא פליגי דאסיר, כי פליגי ברחוק, ר' מאיר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב דקא מרפה ארעא קמיה, ורבנן סברי לא גזרינן.
<h2>דף מב.</h2>
המודר הנאה מחברו בפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו בשביעית ואינו אוכל מן הנוטות. פי' בשנה שביעית, דאי בשאר שני שבוע פשיטא ודאי, אלא אפי' בשביעית דהוי הכל הפקר אסור דאדם אוסר דבר שהוא ברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו. ובשביעית יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות. פי' אם אמ' בשביעית לא חייל עליה נידרא כיון שהן הפקר, אלא אוכל הוא מן הנוטות לחוץ, אבל בתוך שדהו לא ירד, ואע"ג שגם שדהו הפקיר לירד ולוכל כדמפרש טעמ' לקמ' [ע"ב]. נדר הימנו מאכל בפני שביעית יורד לתוך שדהו בשביעית שדריסת הרגל (אסור) מותרת למודר מאכל, אבל אינו אוכל מן הפירות אע"פ שהן הפקר כדאמרי' דאדם אוסר פירות שהן ברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו, אבל בשביעית שהן הפקר לא חייל נידרא עליה אלא יורד לתוך שדהו ואוכל.
רב ושמואל דאמרי תרויהו נכסים אילו עליך, אם נדר לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו בשביעית ואינו אוכל מן הנוטות. פי' כדאמרי' דאדם אוסר דבר שהוא ברשותו אע"פ שיצא מרשותו, ואם בשביעית נדר לא חייל נידרא עילויה ואינו יורד לתוך שדהו כדבענן למימ' לקמ', אבל אוכל הוא מן הנוטות. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו נכסי עליך אם נדר לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו בשביעית אבל אוכל הוא מן הנוטות. ואוקימנא דר' יוחנן וריש לקיש נמי סבירא להו דאדם אוסר דבר שהוא ברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו, אבל מיהו כשאמ' נכסים אילו סתם, אם אמ' נכסיי עליך משמ' שלא אסרם עליו אלא כל זמן שהן נכסיו, ובשביעית אינן נכסיו, ורב ושמואל מודו בהא ולא פליגי, אלא מר אמ' חדא ומר אמ' חדא, רב ושמואל בנכסים סתם, וריש לקיש ור' יוחנן לא דברו אלא בנכסיי.
<h2>דף מב:</h2>
אמ' מר ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות, מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהיפקירא נינהו, ארעא נמי רחמ' אפקרה. פי' לכל אדם שירד ויאכל מן הפירות, אמ' עולא בעומדין על הגבולין, שכיון שהו' יכול לוכל מבחוץ למה ירד וידרוך את שדהו. ר' ישמעאל בן יקים אומ' גזירה שמא ישהה בעמידה, פירוש רחמ' אפקריה בעת שהוא אוכל הפירות אבל לאחר שאכל לא, שמא ישהא זה ויעמוד בתוך שדהו אחר אכילה ונמצא עובר על נדרו.
המודר הנאה מחברו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, לא ימכור לו ולא יקח ממנו. אמ' לו השאילני פרתך אמ' לו אינה פנויה, אמ' קונם שדי שאני חורש בה לעולם, אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין, ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין.
<h2>דף מג.</h2>
היכי דמי אי בדאדריה לחבריה מיניה, בשלמ' לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו משום דקא מהני ליה, ואי דנדר הוא מחבריה בשלמ' לא ישאל ממנו ולא ילוה ממנו ולא יקח ממנו דקא מיתהני מיניה, אלא לא ישאילנו ולא ילונו מה מיתהני מיניה, אמ' ר' אסי מתני' כגון שנדרו הנאה שניהם זה מזה, אביי אמ' גזירה לשאול משו' להשאיל וכן כולהון משום גזירה.
המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל חברו אצלו ואומ' איש פל' נדר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה, נותן לו ובא ונוטל מזה. היה ביתו לבנות גדירו לגדור שדהו לקצור הולך אצל הפועלים ואומ' איש פל' נדר הימני הנאה ואיני יודע מה אעשה, עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה. היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה, אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומ' הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר. פי' גבי הפקר היה אוסר. מאי טעמ', דאמ' ר' יוחנן משום ר' שמע' בן יהוצדק כל המפקיר בפני ג' הוי הפקר, בפני שנים לא הוי הפקר. פי' אליבא דר' יוסי קאמ' ר' יוחנן דאי לרבנן אפי' בחד נמי אמרינ' דהוי הפקר. ור' יהושע בן לוי אמ' דבר תורה אפילו בחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין. פי' ר' יהושע סבר כרבנן דאפי' בחד הוי הפקר, ואין הלכה כר' יוסי במקו' רבים, דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף מה:</h2>
השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, ראב"י אומ' זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, שניהן אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים, היה אחד מודר מחברו הנאה לא יכנס לחצר, ראב"י אומ' יכול לומ' לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך, וכופין את הנודר למכור את חלקו. היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנאה לא יכנס לחצר, ראב"י אומ' יכול הוא לומ' לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' רב הונא הלכה כראב"י, וכן אמ' ר' אלעזר הלכה כראב"י. אמ' רב יוסף אמ' זעירי מחלוקת בשאין בה דין חלוקה, אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור. המודר הנאה מחברו ויש לו (שם) מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר, אם יש לו בהן תפישת יד אסור, אין לו בהן תפישת יד מותר, וכמה תפישת יד למחצה לשליש ולרביע, והיכי דמי דשרי דמקבל מיניה בניסקא. פי' אם השכירו כל השנה בכך וכך דינ' אז ודאי נסתלק שמו מעליו, והמודר מותר לרחוץ בה, אבל אם נתנו לחלק אסור המודר לרחוץ בה ואע"פ שהוא נותן לו שכר, עיין במהדו' קמא.
<h2>דף מז.</h2>
האומ' לחברו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור. בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר מהו, אדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו אי לא, אמ' רבא ת"ש האומ' לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו ש"מ.
תנן התם קונם פירות האילו עלי, קונם הם לפי, קונם הן על פי, אסור בחילופיהן ובגידוליהן. בעי רמי בר חמא קונם פירות האילו על פל' מהו בחילופיהן, מי אמרי' גבי דידיה הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, אבל גבי חברו הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, או דילמ' משום דחילופין כגידולין דמו לא שנא הוא ולא שנא חברו, אמ' רב אחא בר משמיתא תא שמ' האומ' לאשתו קונם שאת נהנת לי לווה ובעל חוב באין ונפרעין, לאו משום דחילופין כגידולין דמו, אמ' רבא ודילמ' לכתחלה לא אבל דיעבד עבדי, ולא איפשיט אי שרי לכתחלה, עיין במהדו' קמ'.
<h2>דף מז:</h2>
הריני עליך חרם המודר אסור, הרי את עלי חרם הנודר אסור, הריני עליך ואת עלי שניהן אסורין, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר. איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וזה כותב חלקו לנשיא. פי' מי שהדיר חברו ממנו הנאה כותב חלקו של כנסת (לנשיא) ושל ספרים [לנשיא] והלה מותר בהן. ר' יהוד' אומ' אחד כותב חלקו לנשיא ואחד כותב להדיוט, מה בין הכותב לנשיא לכותב להדיוט, הכותב לנשי' אינו צריך לזכות לו על ידי אחר והכותב להדיוט צריך לזכות לו על ידי אחר, וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה צריך לזכות, לא דיברו בנשיא אלא בהווה. ר' יהו' אומ' אין אנשי גליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן, תניא ר' יהודה אומ' אנשי גליל קנטרנים היו ונודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהן וכתבו חלקן לנשיא.
<h2>דף מח.</h2>
המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה, ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו, אמ' לחברו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבה ויאכל עמנו בסעודה, אמ' לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים, אמ' לו ולא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם לשמים, אמ' לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה את זה ויהא עון תלוי בראשו, אמרו חכמ' כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה.
מעשה לסתור, חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור, ומעשה נמי כול'. פי' איזו מתנה התרנו למודר כשנותן מתנה לחברו סתם, שחברו יכול לעשות ממנה מה שרוצה, ואע"פ שהוא בוטח בו שיתננה למודר מותר, אבל אם הוכיח בסוף דבריו שאינו נותנה לו אלא על דעת שיתננה למודר אסור, כגון זה שאמ' בסוף דבריו ואינן לפניך אלא שיבוא אבה ויאכל עמנו בסעודה, שפירש לו שאינו יכול זה מקבל מתנה לעשות בה רצונו, ומשום הכי הוא אסור שאין זו מתנה.
<h2>דף מח:</h2>
ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לניכסיה עליה, אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, אמ' להו ליקני הדין, ואי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה, אמרי פומבדיתאי קנה על מנת להקנות הוא, וכל קנה על מנת להקנות לא קנה, ורב נחמן אמ' קנה על מנת להקנות קני, דהא סודרא קנה על מנת להק' הוא, אמ' רב אשי ומאן לימ' לן דסודרא אתפיש ליה דילמ' לא מיתפיש ליה, והכי אמ' רב אשי נמי בריש שנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א], ש"מ האי סודרא כיון דנקיט ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי, ומדחי רב אשי לסייעתא דרב נחמן וגם אותביה ממתנת בית חורון ואידחיק לתרוצה בשינויא ואשינויי לא סמכינן, ש"מ דהילכת' כפומבדיתאי דכל קנה על מנת להקנות לא קנה. ואע"ג דקימ' לן המגביה מציאה לחברו קנה חברו, התם כדאמרי' טעמ' בשנים אוחזין [ח' ע"א] מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני, אבל הכא דלא מצי זכי לנפשיה לא זכי לאחריני.
<h2>דף מט.</h2>
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמ' קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה. מן הכבוש אינו אסור אלא של ירק, כבוש שאני טועם, אסור בכל הכבשים, מן השלוק אינו אסור [אלא מן השלוק] של בשר, שלוק שאני טועם אסור בכל השלקים. מן הצלי אינו אסור אלא בצלי של בשר, צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין. מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג, מלוח שאני אוכל אסור בכל המלוחין. דגים שאני אוכל אסור בהם בין גדולין בין קטנים, בין מלוחין בין תפילין, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה ואסור בציר ובמורייס. הנודר מן החלב מותר בקים, ומן הקים מותר בחלב, הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלחה בין תפלה. הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה, ור' יהודה אוסר, אמ' ר' יהודה מעשה ואסר ר' טרפון בצים שנתבשלו עמו, אמרו וכן הדבר, אימתי בזמן שאמ' בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמ' קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הנודר מן הענבים מותר ביין, ומן הזיתים מותר בשמן, אמ' קונם זיתים וענבים אילו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן.
<h2>דף נב:</h2>
בעי רמי בר חמא אילו דוקא או שאני טועם דוקא. פי' בעבור שאמ' ענבים אילו וזיתים אילו נאסר גם ביוצא מהן אע"פ שלא אמ' שאני טועם, או דילמ' צריך לומ' נמי גם שאני טועם, ופשט ליה רבא דאע"ג דלא אמ' אילו ואילו אסור גם ביוצא מהן, עיין במהדורא קמא.
<h2>דף נג.</h2>
הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, ומן הסיתווניות מותר בחומץ סיתווניות, ר' יהודה בן בתירה אומ' כל ששם תולדתו קרוייה עליו ונדר ממנו אסור אף ביוצא ממנו וחכמ' מתירין. הנודר מן היין מותר ביין תפוחין, מן השמן מותר בשמן שומשומין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן החומץ מותר בחומץ סיתווניות, מן הכרשים מותר בקפלוטות, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי. תניא הנודר מן השמן מותר בשמן שומשומים ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשומים ומותר בשמן זית, מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה. פשיטא, לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין, מהו דתימ' ניזיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא.
<h2>דף נד.</h2>
הנודר מן הירק מותר בדילועין ור' עקיבה אוסר, אמרו לו לר' עקיבה והלא אומ' אדם לשלוחו קח לנו ירק מן השוק והוא אומ' לא מצאתי אלא דילועין, אמ' להן וכן הדבר שמא הוא אומ' לא מצאתי אלא קטניות, אלא שהדילועין בכלל ירק ואין הקטנית בכלל ירק, ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש, עיין במהדורא קמא.
במאי קמיפלגי, רבנן סברי כל מילתא דצריך שליחא לאימלוכי עלה לאו מיניה, ור' עקיבה סבר כל מילת' דמימליך עליה שליחא מיניה הוא, וקימ' לן הלכה כר' עקיבה מחברו ולא מחבריו.
אמ' אביי ומודה ר' עקיב' לעניין מלקות שאינו לוקה, תנן התם השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו השליח מעל, כיצד אמ' לו תן בשר לאורחים ונתן להן כבד, כבד ונתן להן בשר השליח מעל. פי' שהכבד אינו מין בשר, מאן תנא דפליג עליה דר' עקיב' רשב"ג היא, דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובראש וברגלים ובקנה הלב ובעופות, ומותר בבשר דגים וחגבים, וכן היה רשב"ג אומ' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה הלב ובעופות, ואין צריך לומ' בבשר דגים וחגבים, וכן היה רשב"ג אומ' קרביים לאו בשר ואכליהון כבשר לעניין זביני לאו בר אנש.
<h2>דף נד:</h2>
אמ' שמואל הדין דמוסבר ואכיל בישרא דציפרא פרח ליביה כציפר', ותניא אין מקיזין דם לא על הדגים ולא על העופות ולא על בשר מליח, ותניא הקיז דם לא יאכל חג"ב עש"ב, פי' חלב גבינה בצים עופות שחלים בשר מליח, ודוק' עופות צלויין אבל שלוקין אינן קשין להקזה. אמ' אביי האי מאן דכייבן ליה עיניה לא ליכול דגים, והאמ' שמואל נו"ן סמ"ך עי"ן, נונא סמך לעינא, ההוא בסוף אוכלא הן יפין.
<h2>דף נה.</h2>
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אינו אסור אלא בחמשת המינין, ר' מאיר אומ' מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק. וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף נה:</h2>
ת"ר הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא ובטרגיס ובטיסני, הנודר מפירות השנה אסו' בכל פירות השנה, ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובבצים ובגוזלות, ואם אמ' גידולי שנה זו עלי אסור בכולן. הנודר בפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות, ואם אמ' גידולי קרקע עלי אסור בכולן. ורמינהי על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומ' שהכל נהיה בדברו, ותניא על הכמהין ופטריות אומ' שהכל נהיה בדברו, אמ' רבא מירבא רבו מן ארעא, מינק לא ינקי מארעא אלא מאוירא. והא קתני על דבר שאין גידוליו מן הארץ, תני על דבר שאינו יונק מן הארץ.
הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה, אמ' קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר, פשתן עולה עלי מותר באניצי פשתן, ר' יהודה אומ' הכל לפי הנודר, הזיע והיה ריחו קשה מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחריו.
תניא יוצאים בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים, הרועים יוצאים בשקים, ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדברו חכמ' בהוה.
<h2>דף נו.</h2>
הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' עלייה בכלל בית, הנודר מן העלייה מותר בבית. הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' דרגש בכלל מטה, הנודר מן הדרגש מותר במטה. מאי דרגש מטה דצלא.
<h2>דף נו:</h2>
הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה של עיר ואסור ליכנס בעיבורה, הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים. פי' אבל תחת חלל המשקוף מותר. מנהני מילי דעיבורא דמתא כמתא דמי, שנ' [יהושע ה'] ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי יריחו, אילימ' יריחו ממש והכת' [שם ו'] ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא ש"מ בעיבורה, ואימ' אפי' בתחומה, לא ס"ד ומדותם מחוץ לעיר כת' [במדבר ל"ה], מחוץ לעיר איקרי עיר לא איקרי.
<h2>דף נז.</h2>
קונם פירות האילו עלי, קונם הם על פי, קונם הם לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. האומ' לאשתו קונם מעשה ידיך עלי, קונם הם לפי, קונם הם על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. עיין במהדורא קמא.
שאת עושה ואני אוכל עד הפסח, שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח, עשתה לפני הפסח מותר לוכל ולהתכסות אחר הפסח, שאת עושה עד הפסח ואני אוכל שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה, עשתה לפני הפסח אסור לוכל ולהתכסות לאחר הפסח, שאת נהנת לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה עד הפסח, אחר הפסח הרי הוא בבל יחל דברו, שאת נהנת לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח.
<h2>דף נח.</h2>
תניא ר' שמע' אומ' כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שיני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמ' שיעור, וכל דבר (שיש) [שאין] לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמ' שיעור, אמ' לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה שיעור, אמ' להם במ' דב' אמ' לביעור אבל לאכילה בנותן טעם, עיין במהדורא קמ'.
<h2>דף ס.</h2>
קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך, שבת זו אסור בכל השבת ושבת לשעבר, חודש זה אסור בכל החודש וראש חודש להבא, שנה זו אסור בכל השנה שעתיד לבוא, שבוע זה אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר, ואם אמ' יום אחד שבת אחת שבוע אחד חודש אחד שנה אחת אסור מיום ליום. אמ' רב ירמיה בר אבה לכשתחשך צריך שאלה לחכם, מאי טעמ' גזירה היום משום יום אחד. [ס' ע"ב] אמ' רבינא אמ' לי מרימר הכי אמ' אבוך משמיה דרב יוסף כמאן אזלא שמעתיה דר' ירמיה בר' אבה כר' נתן, דתניא ר' נתן אומ' כל הנודר כאילו בנה [במה] והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן.
שבת זו אסור בכל השבת ושבת לשעבר. פשיטא, מהו דתימ' יומא דשבתא קאמ' קמ"ל. חדש זה אסור בכל החודש וראש חודש להבא. פשיטא, כי איצטריך לחודש חסר, מהו דתימ' ראש חודש לשעבר הוי, קמ"ל דהא קרו ליה אינשי ריש ירחא, עיין במהדורא קמא.
עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור [עד שיצא]. עד פני הפסח ר' מאיר אומ' אסור עד שיהא ר' יוסי אומ' עד שיגיע. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע, זה הכלל כל שזמנו קבוע אמ' עד שיגיע אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד (שיהא) [שיצא], וכל שאין זמנו קבוע בין אמ' עד (שיצא) [שיהא] בין אמ' עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע. ר' יוסי אומ' מספיקא לא מעייל איניש נפשיה לספיקא והילכך לא נדר אלא עד שיגיע, ור' מאיר סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא וכל יום הוא (סמוך) [פני] לחברו הילכך אסו' עד שיהא, וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי.
<h2>דף סא:</h2>
עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחיל העם להכניס בכלכלות. עד שיעבור הקיץ עד שיוכפלו המוקצעות. תנא כלכלה שאמרו של תאנים ולא כלכלה של ענבי'. תניא הוכפלו רוב המוקצעות מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות, עיין במהדורא קמ'.
<h2>דף סב.</h2>
אמ' רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה, דכת' [מ"א י"ח] ועבדך ירא את ייי מנעוריו, והכת' [משלי כ"ז] יהללך זר ולא פיך, לא קשיא הא באתרא דידעין ליה והא באתרא דלא ידעין ליה. אמ' רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימ' צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא דכת' [ש"ב ח'] ובני דוד כהנים היו, מה כהנים נוטלין חלק בראש אף תלמ' חכמ' נוטלין חלק בראש. ואמ' רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא שנ' [עזרא ז'] ומנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון, ואמ' רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא, והלך זו אכרגא, ואמ' רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימ' עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא, מאי טעמ' לאברוחי אריא מיניה, רב אשי הוה אית ליה ההוא אבא זבניה לבי נורא, אמ' ליה רבינא לרב אשי והאיכא [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול, אמ' ליה רוב עצים להסקה נינהו.
<h2>דף סב:</h2>
עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים, הכל לפי מקום נדרו, אם היה בהר בהר אם היה בבקעה בבקעה. תניא הנודר עד הקציר בגליל וירד לעמקים, אע"פ שהגיע הקציר בעמקים אסור עד שיגיע הקציר בגליל. עד הגשמי' עד שיהו הגשמים עד שתרד רביעה שנייה, רשב"ג אומ' עד שיגיע זמנה של רביעה, עד שיפסקו הגשמ' עד שיצא ניסן כולו דברי ר' מאיר, ר' שמע' אומ' עד שיעבור הפסח.
<h2>דף סג.</h2>
קונם יין שאני טועם בזו השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה, עד ראש חודש אדר השיני.
<h2>דף סג:</h2>
ר' יהודה אומ' קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח לא נתכוון זה עד לילי הפסח, עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. אמ' קונם בשר שאני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד לילי הצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לוכל בשר. ר' יוסי בר' יהודה אומ' קונם שום שאני טועם עד שיהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לוכל שום. האומ' לחברו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין, הרי זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם, אומ' לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי זהו כבודי, וכן האומר לחברו קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבניי כור אחד של חטים ושתי חביות של יין ר' מאיר אוס' עד שיתן, וחכמ' אומ' אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ואומ' לו הריני כאילו התקבלתי. היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואומ' קונם שהיא נהנת לי לעולם, וכן המגרש את אשתו ואמ' קונם אשתי נהנת לי לעולם הרי אילו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בו חברו לוכל אצלו ואמ' לו קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונין, שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה.
<h2>דף סד.</h2>
ר' אליעזר אומ' פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו, וחכמ' אוסרין, אמ' ר' צדוק עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום, אם כן אין נודרין. ומודים חכמ' לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. מאי אין נדרים, אמ' אביי אם כן אין נדרים ניתרין יפה. פי' דהאי דאמ' אדעתא דהכי לא נדרי לאו קושטא קאמ', אלא כי היכי דלא לישוייה רשע קאמ'.
ועוד אמ' ר' אליעזר פותחין בנולד, וחכמ' אוסרין, כיצד אמ' קונם שאני נהנה לפל' ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו ואמ' אילו הייתי יודע שנעשה סופר, או שהוא משיא את בנו לא הייתי נודר. קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בית הכנסת, ואמ' אילו הייתי יודע שנעשה בית הכנסת לא הייתי נודר, ר' אליעזר מתיר, וחכמי' אוסרין, עיין במהדו' קמ'.
<h2>דף סה.</h2>
תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו, מנהני מילי, אמ' רב נחמן דכת' [שמות ד'] ויאמר ייי אל משה במדין לך שוב מצרימה, אמ' לו במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין, דכת' [שם ב'] ויואל משה לשבת את האיש, ואין אלה אלא שבועה דכת' [יחזקאל י"ז] ויבא אותו באלה, וכת' [דהי"ב ל"ו] וגם במלך נבוכדנצר מלך בבל מרד אשר השביעו באלהים.
ר' מאיר אומ' יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ואין חכמ' מודין לו, כיצד אמ' קונם שאני נושא את פל' שאביה רע, אמרו לו מת או שעשה תשובה, קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו, ושהנחש בתוכו, אמרו לו מת הכלב ונהרג הנחש, הרי הן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמ' מודין.
<h2>דף סה:</h2>
ועוד אמ' ר' מאיר פותחין לו מן הכת' בתורה ואומ' לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ועל לא תטור [ויקרא י"ט] ועל לא תשנא את אחיך בלבבך [שם י'] ואהבת לרעך כמוך וחי אחיך עמך [שם כ"ה] שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, אמ' אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר הרי זה מותר. אמ' ליה רב אחא בר רב קטינא לרבא ולימ' כל מאן דמיעני לאו עלי נפיל מאי דמטי לי בהדי כול' עלמ' מפרניסנא ליה, אמ' ליה אני אומ' כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה.
פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר הנאה מאשתו והיתה כתובתה ארבע מאות זוז ובא לפני ר' עקיבה וחייבו ליתן לה כתובתה, אמ' לו ר' שמנה מאות דינר הניח לנו אבה, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דייה היא שתיטול מאתים ואני מאתים, אמ' לו אילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה, אמ' אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר והתירו ר' עקיבה. ש"מ מטלטלי מישתעבדי לכתובה, אמ' אביי קרקע שוה שמנה מאות דינר, והא קתני שער ראשך, ושער ראשו מטלטלי נינהו. הכי קאמ' ליה אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל. ש"מ אין מסדרין לבעל חוב, אמ' רב נחמן בר יצחק לומ' שאין מקרעין שטר כתובתה. מהכא מוכח דאין כתובה גובה אלא ממקרקעי ואפי' מיניה, ולא דמיא לבעל חוב דאמרי' מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, אבל מיהו תקינו ראשי מתיבתא דכתובה ובעל חוב גבי ממטלטלי ואפי' מיתמי וכל שכן מיניה.
<h2>דף סו.</h2>
פותחין בימים טובים ובשבתות, בראשונה היו אומ' אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין, עד שבא ר' עקיבה ולימד שהנדר שהותר (מכללו) [מקצתו] הותר כולו, כיצד אמ' קונם שאני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולם, שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד. קונם יין שאני טועם שהיין רע למעים, אמרו לו והלא המיושן יפה למעים הותר במיושן, ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין. קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב, אמרו לו והלא בצל הכופרי יפה ללב הותר בכופרי, ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלי', מעשה היה והתירו ר' מאיר בכל הבצלים.
פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אמ' לו אילו היית יודע שלמחר יהיו אומ' עליך כך היא ווסתו של פל' לגרש את נשיו, ועל בנות יהו אומ' בנות גרוש' הן מה ראת אימן של אילו להתגרש, אמ' אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר הרי זה מותר. קונם שאני נושא את פל' כעורה והרי היא נאה, שחורה והרי היא לבנה, קצרה והרי היא ארוכה, הרי זה מותר, לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אלא מפני שהנדר בטעות. פי' שאם נעשת נאה ולבנה וארוכה הוה ליה כמו נולד, ומעשה שנדר מבת אחותו הנאה והכניסוהו לבית ר' ישמעאל וייפוה, אמ' לו ר' ישמעאל מזו נדרת, אמ' לו לא והתירו ר' ישמעאל, באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמ' בנות יש' נאות הן אלא שהעניות מנוולתן, וכשמת ר' ישמעאל היו בנות יש' נושאות קינה ואומרות בנות יש' על ר' ישמעאל בכינה, וכן הוא אומ' בשאול [ש"ב א'] בנות יש' על שאול בכינה. מעשה לסתור, חסורי מיחסרא והכי קתני ר' ישמע' אומ' אפי' כעורה ונעשת נאה ומעשה בא לפני ר' ישמ' כול', תנא שן תותבת היה לה ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב משלו. ההוא דאמ' לה קונם שאת נהנת לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמע', ר' יהודה טעים ואמ' קל וחומ' ומה להשים שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים אני על אחת כמה וכמה, ר' שמע' [לא] טעים אמ' ימותו בני אלמנה ואל יזוז שמע' ממקומו.
<h2>דף סו:</h2>
נערה המאורסה (מבית) אביה (ומבית) [ו]בעלה מפירין נדריה, הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר, ואין צריך לומ' [שאם] (ש)קיים אחד מהן [שקיים]. מת האב לא נתרוקנה הרשות לבעל, מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב, בזה יפה כח האב מכח הבעל, ובזה יפה כח הבעל מכח האב, שהבעל מיפר בבגר והאב אינו מיפר בבגר.
<h2>דף סח.</h2>
תניא אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב, בזמן שלא שמע האב קודם שימות הבעל, או ששמע והפר, או ששמע ושתק ומת בו ביום, זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב, אבל אם שמע וקיים או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו, אין יכול להפר. שמע אביה [והפר] לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה הרשות לבעל. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (האב) [הבעל] זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב. שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות, שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. ודוקא כשנדרה בחיי האב אז לא נתרוקנה הרשות לבעל, אבל אם נדרה לאחר מיתת אביה הבעל מיפר לבדו, כיון שלא שלט רשות האב על הנדר ודמי לבוגרת דבענן למימ' לקמ' שהארוס לבדו הוא מיפר נדריה, עיין במהדורא קמא.
<h2>דף סט.</h2>
בעי רבא יש שאלה בהקם, אם תימצי לומ' יש שאלה בהפר או אין שאלה בהפר, תא שמ' דאמ' ר' יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר.
<h2>דף ע.</h2>
מת הבעל נתרוקנה הרשות לאב מנלן, אמ' רבה דאמ' קרא [במדבר ל'] ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מקיש קודם הווייה שנייה לקודם הוייה ראשונה, מה קודם הוייה ראשו' אב מיפר לחודיה אף קודם הוייה שנייה אב מיפ' לחודיה, ואימ' הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס, אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר, אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא.
<h2>דף ע:</h2>
ובזה [יפה] כח הבעל מכח האב שהבעל מיפר בבגר, היכי דמי אילימ' כשקידשה שהיא נערה מיכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מרשות אב, מה מיתה לא נתרוקנה הרשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה הרשות לבעל, אלא שקידשה שהיא בוגרת, עיין במהדו' קמ' ובמהדו' (בתרא) תנינ'.
<h2>דף עא.</h2>
נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, זה הכלל כל שלא יצאת מרשות עצמה אביה ובעלה מפירין נדריה, מנהני מילי דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון, אמ' שמואל דאמ' קרא [במדבר ל'] ונדריה עליה, נדרים שהיו עליה כבר. פי' אם היו תהיה מיירי בהוייה שנייה כדאמרינן לעיל [ע' ע"ב], ואימ' הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון [אבל נדרים שנראו לארוס ראשון] לא מצי מיפר ארוס אחרון. פי' דהאי דכת' ונדריה עליה הכי נפרש ליה ונדרים שנדרה עכשיו עליה. ומהדר עליה קרא יתירא הוא. פי' דליכתוב ונדרה, מאי ונדריה עליה, ש"מ נדרים שנדרה תחת ארוס ראשון.
תניא נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום, ואפי' (ל)מאה אביה ובעלה מפירין נדריה, שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת [הבעל] ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, עיין במהד' קמ' ומהד' תניינ'.
<h2>דף עא:</h2>
איבע' להו גירושין כשתיקה או כהקמה, מאי נפק' מינה כגון דנדרה ושמע בעלה וגירשה ואהדרה ביומיה, אי אמרת כשתיקה דמו מצי מיפר, ואי אמרת כהקמה דמו לא מצי מיפר. פי' והוא הדין אם גירש' ומת אם יכול האב להפר, דאי כהקמה דמו אינו יכול להפר כיון שהקים בעל, ואם כשתיקה דמו מיפר, דנתרוקנה הרשות לאב. ת"ש נדרה והיא ארוסה נתגרשה (בו ביום) ונתארסה בו [ביום] אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ואי גירושין כהקמה דמו מי מצי מיפר ארוס אחרון דמוקים ארוס ראשון, הכא במאי עסיקי' בשלא שמע ארוס כול', וזו היא דחייה בעלמ' דמתני' סתם קתני בין שמע בין לא שמע אביה ובעלה האחרון מפירי' נדריה, דגירושין כשתיקה דמו.
<h2>דף עב:</h2>
דרך תלמ' חכמ' עד שלא יצאת [בתו] מאצלו אומ' לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הן מופרין, וכן הבעל עד שלא תיכנס לרשותו אומ' לה כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי לרשותי הרי הן מופרין, שאם תיכנס לרשותו אין יכול להפר.
בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה, [במדבר ל'] ושמע אישה דוקא הוא אי לאו דוקא. בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו, אם תימצי לומ' בעל מיפר בלא שמיעה דבר שמיעה הוא, אבל חרש דלא בר מישמע הוא [לא] הינו דר' זירא דאמ' ר' זירא כל הראוי לבילה כול', או דילמ' ושמע לא מעכב, אמ' רבא תא שמ' ושמע אישה פרט לחרש ש"מ. ומדממעט קרא לאשת חרש ש"מ דוקא חרש דלאו בר שמיעה הוא, אבל הבעל מיפר בלא שמיעה כל שכן דקימ' לן שכל אם תימצי לומ' הלכה הוא, עיין במהד' תינינ'.
<h2>דף עד.</h2>
שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעז' אומ' יפר, ר' יהושע אומ' לאחד ולא לשנים, אמ' ר' אליעז' ומה אם אשה שקנה הוא לעצמו מיפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים אינו דין שיפר נדריה, אמ' לו ר' עקיבה לא אם אמרתה באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים רשות בה, תאמ' באשה שהקנו לו מן השמים שיש לאחרים רשות בה, אמ' לו דבריך בשני יבמין, מה אתה משיב על יבם אחד, אמ' לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהאשה גמורה לאישה. בשלמ' ר' עקיב' סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה, [ר'] אליעזר מאי טעמ' אי יש זיקה אין בריר', אמ' ר' אמי כגון שעשה בה מאמר ור' אליעזר סבר לה כבית שמי דאמרי מאמר קונה קניין גמור. והילכת' כר' עקיבה דאפי' ביבם אחד ואפי' עשה בה מאמר אינו מיפר נדריה עד שיכנוס.
<h2>דף עה.</h2>
האומ' לאשתו כל נדרי' שתידורי מיכן ועד שאבוא ממקום פל' הרי הן קיימי' לא אמ' כלום, הרי הן מופרין ר' אליעזר אומ' מופר, וחכמ' אומ' אינו מופר, אמ' ר' אליעזר ומה אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, אמ' לו [במדבר ל'] אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר ואת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר. וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף עו:</h2>
הפרת נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר לה בלילי שבת וביום שבת עד שתחשך, נדרה עם חשיכה מיפר לה עד שלא תחשך, שאם חשיכה ולא היפר אין יכול להפר. תניא הפרת נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעז' בר' שמעון אומ' מעת לעת, מאי טעמ' דת"ק אמ' קרא [במדבר ל'] ביום שמעו. אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג. לוי סבר למיעבד עובדא כי הני תנאי, אמ' ליה רב הכי אמ' חביבי אין הלכה כאותו הזוג. חייה בר אשי גירא ובדיק, רבה בר רב הונא יתיב וקאים. פי' לא היה מתיישב במקום אחד להפר אלא היה קם ועושה חפציו ומיפר, דקסבר פותחין בחרטה ואין צריך יישוב דעת למצוא לו פתח.
<h2>דף עז.</h2>
תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין נדרים בשבת שהן לצורך שבת. איבעיא להו מפירין נדרים לצורך שבת, או דילמ' אפי' שלא לצורך שבת. ומסיק תנאי היא מאן דאמ' הפרת [נדרים] כל היום ותו לא מיפר אפי' שלא לצורך השבת, ומאן דאמ' מעת לעת אין מפירין אלא לצורך השבת, אבל שלא לצורך השבת לא שהרי יכול להפר מחר. ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת. איבעיא להו בשלא היה איפשר להן מבעוד יום, או דילמ' אפילו בשהיה איפשר להן מבעוד יום. ת"ש דאיזדקיקו ליה רבנן לבריה דרב זוטרא בריה דר' זירא אפילו בנדרים שהיה איפשר להן מבעוד יום. סבר רב יוסף למימ' נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אבל בשלשה לא משום דמיחזי בי דינא, אמ' אביי כיון דסבירא לן אפי' מעומד אפי' בקרוב ואפי' בלילי' לא מיחזי בי דינא.
אמ' ר' אבה אמ' רב הונא נשאלין נדרים בלילה, אמ' רב איקא בר אביי איזדקיק ליה רב לר' חננאל בקיטונא דבי רב עומד יחיד ובלילה, אמ' רבא אמ' רב נחמן אמ' רב הילכת' נשאלי' עומד יחידי בלילה ובשבת ובקרובין ואפי' היה איפשר להן מבעוד יום. והתניא ירד רבן גמליאל מן החמור נתעטף וישב והתיר לו נדרו, רבן גמלי' סבר אין פותחין בחרטה ומיעקר נידרא בעי ובעי עיוני אהכי ישב, ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפי' עומד. וקימ' לן כרב נחמן.
<h2>דף עז:</h2>
תניא האומ' לאשתו אי איפשי שתידורי אין כאן נדר לא אמ' כלום, יפה עשית אין כמותיך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין.
לא יאמ' בשבת לאשתו מופר ליכי כדרך שאומ' לה בחול, אלא אומ' לה טלי אכלי טלי שתי והנדר בטל מאליו. אמ' ר' יוחנן וצריך שיבטל בלבו. תניא בית שמי אומ' בשבת מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל אומ' אף מוציא בשפתיו (ובית הלל אומ').
אמ' ר' יוחנן חכם שאמ' בלשון בעל ובעל שאמ' בלשון חכם לא אמ' כלום, דתניא זה הדב' [במדבר ל'], חכם מתיר ואין בעל מתיר, שיכול ומה חכם שאין מיפר מתיר, בעל שמיפר אינו דין שמתיר, ת"ל זה הדבר, חכם מתיר ואין בעל מתיר. תניא אידך בעל מיפר ואין חכם מיפר, שיכול ומה בעל שאין מתיר מיפר, חכם שמתיר אינו דין שמיפר, ת"ל זה הדבר, בעל מיפר ואין חכם מיפר. נאמ' כאן זה הדבר, ונאמ' בשחוטי חוץ [ויקרא י"ז] זה הדבר אשר ציוה ייי, מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל יש', אף בפרשת נדרים אהרן ובניו וכל יש'. למאי הילכת', אמ' רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות, והא ראשי המטות כת' [במדבר שם], אמ' רב חסדא ואיתימ' ר' יוחנן ביחיד מומחה.
<h2>דף עח:</h2>
אמ' ר' חנינה השותק על מנת למקט מיפר אפי' מיכן ועד עשרה ימים. מיתיב רב כהנא אם החרש יחריש לה [במדבר ל'] בשותק על מנת למקט הכת' מדבר, אתה אומ' בשותק על מנת למקט, או אינו אלא בשותק על מנת לקיים, כשהוא אומ' [שם] כי החריש לה הרי בשותק על מנת לקיים אמור, הא מה אני מקיים ואם החרש יחריש לה בשותק על מנת למקט, תיובתא דר' חנינה תיובתא. תניא חומר בהקם מבהפר ובהיפר מבהקם, חומר בהקם שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת, קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר, קיים אין יכול להפר הפר אין יכול להקם. אשכחן חומר בהקם, חומר בהפר מאי היא, אמ' ר' יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר.
<h2>דף עט:</h2>
אילו נדרים שהוא מיפר שיש בהן עינוי נפש, אם ארחץ אם לא ארחץ, אם אתקשט אם לא אתקשט. אמ' ר' יוסי אין אילו נדרי עינוי נפש, ואילו הן נדרי עינוי נפש, אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר, פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת, פירות חנוני זה עלי אין יכול להפר, ואם אין לו פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי. עיין במהדורא קמ'. ואמרי' נדרי עינוי נפש הוא דמיפר שאין בהן עינוי נפש (איפר) אינו מיפר, והתניא [במדבר ל'] בין איש לאשתו בין אב לבתו, מיכן שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה. פי' דברים שבינו לבינה הם כל דברי' הגורמים חילוק דעת ביניהן, עיין במהד' קמ'. אמרי הלין והלין מיפר, מיהו נדרי עינוי נפש לעולם מיפר, אין בהם עינוי נפש כי איתה תותיה הויא הפרה, כי מגרש לה חייל עלה נידרא, אבל יש בהן עינוי נפש לא חייל עלה נידרא, ודברים שאין בהן עינוי נפש כי מגרש לה חיילין עלה, והתנן ר' יוחנ' בן נורי אומ' יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזו' לו, אלמ' כי מגרש לה ומיפר מעיקרא הויא הפרה. אמרי הלין והלין (מיפר) הויא הפרה אלא נדרי עינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים. פי' אחר שנתגרשה בין חזרה לו בין (נשאלה) [נשאת] לאחרים הן מופרין, אבל אין בהן עינוי נפש לעצמו מיפר לאחרי' אינו מיפר. פי' אחר שנתגרשה אם חזרה אליו הן מופרין אבל אם נישאת לאחרים חוזרין וחלים עליה, והכי קתני אילו נדרים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהן עינוי נפש.
<h2>דף פ:</h2>
אם ארחץ אם לא ארחץ, היכי קאמרה, ומסיק אמ' רבה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ, ושבועה שלא ארחץ, הנאת קישוט עלי אם אתקשט, ושבועה שלא אתקשט. עיין במהדו' קמ'. אמ' ליה רבינא לרב אשי אילו שבועות ונדרים איבעי ליה למיתני, אמ' ליה תני אילו שבועות ונדרים, ואיבעי תימ' שבועות נמי היינו נדרים, דתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. ואמרי' לרבנן רחיצה אית בה עינוי, ורמינהי אע"פ שאסור בכולן, אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה והעושה מלאכה ביום הכיפורים, ואי אמרת רחיצה אית בה הנאה כי רחיץ ביו' הכיפו' ליחייב כרת. אמ' רבא הכא מענייניה דקרא והכא מענייני' דקרא, גבי יום הכיפו' כת' [ויקרא ט"ז] תענו את נפשותי', מילתא דידיע עינוייה השתא, ורחיצה לא ידע עינוייה השתא. פי' תענו את נפשותיכם משמע שהנפש מרגשת עינוי עכשיו כשתעשה אותו, כגון האכילה והשתייה, שאם לא יאכל ולא ישתה הנפש מרגשת מיד בעינוי, אבל ברחיצה אם לא ירחץ אין הנפש מרגשת שום צער בדבר זה, וגבי נדרים כת' [במדבר ל'] לענות נפש סתם, כל מילתא דאתי לידי עינוי, אע"פ שאינו מרגיש העינוי עכשיו יבוא לידי עינוי לאחר זמן, ורחיצה נמי כי לא רחצה אתיא לידי עינוי.
ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמת לבהמת אחרים, כביסתם וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן, ר' יוסי אומ' כביסתן קודמת לחיי אחרים, השתא כביסה אמ' ר' יוסי יש בה צער גוף כולו לא כל שכן, אמרי אין כביסה חמירה ליה לר' יוסי, דאמ' שמואל האי ערבוביתא ברישא מתיא לידי עיורא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי. שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה. פי' ללמוד בחבורה, בבני (עם הארץ) [עניים] שמהן תורה יוצאה שנ' [במדבר כ"ד] יזל מים מדליו, מן הדלים שבהן תצא תורה. ומפני מה תלמ' חכמ' אינן מצויין לצאת מביניהן תלמ' חכמ', אמ' רב שישא כדי שלא יתגדרו על הציבור, מר זוטרא אמ' מפני שהן מתגדרין על הציבור, רב אשי אמ' משום דקרו לאינשי חמרי, רבינא אמ' שאין מברכין בתורה תחילה. נמצא עכשיו שהכביסה לר' יוסי היא עינוי נפש, ולא פליג עם רבנן אלא ברחיצה ובקישוט, דלרבנן הוי עינוי ולר' יוסי לא הוי עינוי, וקימ' לן כרבנן.
<h2>דף פא.</h2>
איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. פי' אית לר' יוסי שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה, ומיבעיא ליה אם ייקראו אילו דברים שבינו לבינה, רב אדה בר אהבה אמ' מיפר, רב הונא אמ' אינו מיפר, שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר. פי' ואם בהעברת שיער אינו קופד, כל שכן בשאר הקישוטי'. תניא כותיה דרב אדה בר אהבה, דברים שיש בהן עינוי נפש מיפר בין בינו לבינה ובין בינה לבין אחרים, ושאין בהן עינוי נפש בינו לבינה מיפר בינה לבין אחרים אינו מיפר, כיצד אמרה קונם פירות העולם עלי הרי זה יפר, קונם שאני עושה לפי אבה לפי אביך לפי אחי לפי אחיך, שלא אתן תבן לפני בקרו אינו יכול להפר. פי' דהכי אמרי' בפ' אע"פ [כתובות ס"א ע"ב] תניא אינו כופה אותה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בהמתו. שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, שלא אציע לך מיטתך ושלא אמזוג לך כוס ושלא ארחוץ לך פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר, מאן שמעת ליה שלא אכחול ושלא אפרכס יפר משום דברים שבינו לבינה ר' יוסי וקתני יפר. פי' דאי לרבנן הא אמרי שהקישוט הוא עינוי נפש.
<h2>דף פא:</h2>
אמ' מר שלא אשמש מיטתי, היכי דמי, אי דאמרה הנאת תשמישי עלך כופין אותה ומשמשתו, פי' דהא (משמשא) משעבדא ליה, אלא דאמרה הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עיין במהדו' קמ'.
<h2>דף פב.</h2>
אמ' שמואל משמיה דלוי כל נדרי' בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פל' שאינו מיפר, ואסיקנא דלרבנן מיפר משום דברים שבינו לבינה.
<h2>דף פב:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה. פי' שאם לא תאכל אחת מהן היא רעיבה, אבל אם תאכל אחת מהן היא שביעה, מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאין מתענה. ור' אסי אמ' ר' יוחנן מיפר למתענה ואין מיפר לשאין מתענה, קימ' לן [ערובין מ"ז ע"ב] שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף פג:</h2>
קונם שאני נהנת לבריות אינו יכול להפר, יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה. פי' אוקימנ' דכול' פירקין ר' יוסי היא, דאי לרבנן קונם שאני נהנה לפל' בלבד הוי עינוי נפש כל שכן לבריות, ולר' יוסי נמי משום נדרי עינוי נפש אינו מיפר אבל מיפר משו' דברי' שבינו לבינה. קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בעל כרחו, כהנים ולוים אילו יטלו אחרים. פי' דטובת הנאה ממון היא, אבל כשאסר כל כהנים ולוים איבד טובת הנאה שבהן הילכך יטלו בעל כרחו בלקט שכחה ופיאה, עיין במהדורא קמ'.
<h2>דף פה.</h2>
קונם שאני עושה לפי אבה, לפי אביך, לפי אחי, לפי אחיך אין יכול להפר, שאני עושה לפיך אין צריך להפר, ר' עקיבה אומ' צריך להפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, ר' יוחנן בן נורי אומ' יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, עיין במהדו' קמ'.
אמ' שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. למימרא (מאי) דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורמינהי המקדיש ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר' טרפון אומ' הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומ' חולין, ואמ' שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר, אלמ' אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, עיין בפ' אע"פ במהדור' קמא ובמהדור' תינינא, ואסיק אמ' רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו. פי' שהרי אין להן פידיון, וכדרבא דאמ' רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמן מידי שיעבוד, אי הכי למה לי שמא יגרשנה, אלומי אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל.
<h2>דף פו:</h2>
נדרה אשתו וכסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וכסבור שנדרה אשתו, נדרה בנזיר וכסבור שנדרה בקרבן, בקרבן וכסבור שנדרה בנזיר, נדרה מן התאנים וכסבור שנדרה מן הענבים, מן הענבים וכסבור שנדרה מן התאנים הרי זה יחזור ויפר. למימרא דיניא אותה דוקא, והא גבי קרעים דכת' [ש"ב א'] על שאול ועל יהונתן ועל עם ייי שנפלו בחרב, ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה. ואסיק רב אשי כאן בתוך כדי דיבור וכאן לאחר כדי דיבור. והא תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלפה וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה, ואמ' ר' שמע' בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור אין חוזר וקורע. והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש, עיין במה' קמ'.
<h2>דף פז.</h2>
אמרה קונם תאנים וענבים אילו שאני טועמת קיים לתאנים קיים כולו, הפר לתאנים אינו מופר כולו, עד שיפר אף לענבים, אמרה קונם תאנים שאני טועמת הרי אילו שני נדרים. מני מתני' ר' ישמע' היא דתניא אישה יקימנו ואישה יפרנו [במדבר ל'], אמרה קונם תאנים וענבים אילו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר כולו עד שיפר אף לענבים דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' אישה יקימנו ואישה יפרנו, מה יקימנו ממנו אף יפרנו ממנו, שאע"פ שלא קיים כולו אלא מקצתו קיים הוא, ור' ישמעאל מי כת' יפר ממנו, ור' עקי' מקיש הפרה להקמה מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו. אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן זו דברי ר' ישמ' ור' עקיב', אבל חכמ' אומ' מקיש הפרה להקמה, מה הפר' מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים, והלכה כחכמ'.
<h2>דף פז:</h2>
יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר, יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר, ר' מאיר אומ' לא יפר, וחכמ' אומ' יפר, והלכה כחכמ'.
<h2>דף פח.</h2>
המודר חתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומ' לה הרי המעות האילו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאה ונותנת לפיך. אבל אם אמ' לה מה שתרצי עשי בו אע"פ שאמ' לה שלא יהא לבעליך רשות בהן קנה יתהון בעל. פי' לפירות דכיון דקנאתם האשה אין קנין לאשה בלא בעלה והתנאי (קיים) שמתנה עמה שלא יהא לבעליך רשות בהן אינו מועיל כלל, אבל כשאמ' לה מה שאת נושאה ונותנת לפיך גם היא [לא] קנאתם כי אם לאוכלם והילכך לא קנאם בעל. ושמואל אמ' אף מה שתרצי עשי בו לא קנה יתהון בעל, כיון שהתנה עמה שלא יהא לבעליך (ואמ') רשות בהן.
<h2>דף פח:</h2>
ואמ' ר' זירא דרב סבר כר' מאיר דאמ' יד אשה כיד בעלה דמיא, ושמואל כרבנן דאמרי לא אמרי' יד אשה כיד בעלה, והלכה כשמואל בדיני, ועוד דקאי כרבנן, עיין בפ' קמ' דקידושין [כ"ג ע"ב] דאמרי' ביה ובלבד שהכסף יהא משל אחרים במהדורא תיניינא. והאי דתניא ואילו שזכין להן בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו הכנעניים ואשתו, ר' מאיר היא דאמ' יד אשה כיד בעלה דמיא, אבל לרבנן הכי נמי דזכין על ידי אשתו.
ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה [במדבר ל'], כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים, אע"פ שנישאת בתוך שלשים יום אין יכול להפר, נדרה והיא ברשות הבעל והיפר לה, כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשי' יום אע"פ שנתאלמנה או נתגרשה לאחר שלשים יום הרי זה מופר. (פי' דלא אזלינן בתר מופר). פי' דלא אזלינ' בתר מיחל אלא בתר שעתא דנידרא, הילכך כשנדרה בעודה תחתיו והיפר לה אע"פ שלא חל הנדר אלא אחר שנתגרשה מופר הוא. וכשנדרה בעודה אלמנה וגרושה אע"פ שלא חל הנדר אלא לאחר שנשאה אינו יכול להפר, דבתר שעת הנדר אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמין.
<h2>דף פט.</h2>
נדרה בו ביום והחזירה בו ביום אין יכול להפר, זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר. פי' כיון שגירשה נתקיים עליה הנדר ואין מי [ש]יכול להפר אותו, ואע"פ שהחזירה בו ביום אינו יכול להפר, שכיון שנתקיים עליה שעה אחת בגירושין כאילו נדרה בעודה גרושה דמי, ועכשיו כשנכנסה אין הבעל מיפר בקודמין.
תניא אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזיר' לכשאנשא ונישאת, ר' ישמעאל אומ' יפר ר' עקיבה אומ' לא יפר, אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה, ר' ישמעאל אומ' לא יפר, ר' עקיב' אומ' יפר, אמ' ר' ישמ' והלא הוא אומ' [במדבר ל'] ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין. פי' שיחול הנדר, דר' ישמ' אזיל בתר מיחל נדרא שאז הוא קיומו של נדר, וזהו מה שאומ' יקום עליה. ר' עקיבה אומ' כל אשר אסרה על נפשה, עד שיהא איסור נדר בשעת אלמנות וגירושין. פי' אסרה משמע בשעה שנדרה, והוא איסור הנדר כשמקבלו עליו, הילכך בתר שעתא דנידרא אזלינ'. וקימ' לן (כרבנן) [ערובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' עקיבה מחברו.
תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא נערה ובגרה ומת אביה נערה שלא בגרה ומת אביה נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה בוגרת ואביה קיים, ר' יהוד' אומ' אף המשיא את בתו כשהיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אצלו ועדין היא נערה. אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' יהודה, אבל חכמ' אומ' שלשה נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה בחיי האב, עיין במהדו' קמ'. וכל אילו שאמרו שנדריהן קיימין אם נתארסו הבעל מיפר נדריהן, אע"פ שלא כנס, דכיון דאין רשות האב שולט עליה הארוס לבדו מיפר לבדו, כדאמרן בפירקין דלעיל גבי בוגרת וכדכתבית התם במהדו' קמ', ודוקא אם נדרה תחתיו, אבל אם נדרה קודם לכן ואחרי כן נתארסה לו אינו יכול להפר, שאין הבעל מיפר בקודמין כל שכן ארוס, ואין ארוס מיפר בקודמין אלא כשמיפר בשותפות עם האב, כדכתבית בפירקין דלעיל במהדו' קמ'. ואם נדרה תחתיו בעודה ארוסה ונישאת כל שכן שהוא מיפר, דהשתא כשהוא ארוס מיפר כשהוא נשוי לא כל שכן, ואימתי אנו אומ' שאין הבעל מיפר נדרים שקדמו בין אירוסין לנישואין, דוקא באותה ארוסה שעדין היתה ברשות אביה שאביה ובעלה מפירין נדריה ואם נישאת אין הבעל מיפר בקודמין, שכמו שלא היה יכול להפר בעלה בעודה ארוסה כך אינו יכול עכשיו להפר כשנישאת. אבל אילו נערות שהן ברשות עצמן ואם נתארסו הארוס מיפר נדריהן כל שכן אם נישאת שהוא מיפר, ואע"פ שקדמו הנדרים בין אירוסין לנישואין. קונם שאני נהנת לאבה ולאביך אם אני עושה לפיך, קונם שאני נהנת לך אם אני עושה על פי אבה ועל פי אביך אינו יכול להפר, עיין במהדו' קמ'.
<h2>דף פט:</h2>
תניא קונם שאני נהנת לאבה ולאביך אם אני עושה לפיך, ר' נתן אומ' לא יפר, וחכמ' אומ' יפר. פי' בין ר' נתן בין חכמ' סבירא להו דקונם שאני נהנת לפל' נדרי עינוי נפש הוא, אלא בהא פליגי דר' נתן סבר אין הבעל יכול להפר קודם שיחול הנדר, והילכך כל זמן שאינה עושה לפיו לא נאסרה בהנאת אביה ואביו, ומשום הכי לא יפר, אבל בודאי אחר שעשת על פיו וחל הנדר יכול להפר. וחכמ' סברי אע"פ שעדין לא עשת על פיו שלא חל הנדר יכול הבעל להפר משעה שנדרה.
ההוא גברא דאמ' תיתסר הנאה דעלמ' עילויה אי נסיב איתתא עד דתני הילכת', רהיט בגפא ותובליא ולא אימצי למיתני. פי' טרח ללמוד ולא יכול, והיה רוצה לישא אשה ולא היה (רוצה) [רשאי] מפני נדרו (שמא) [שלא] ייאסר בהנאת העולם, אתייה רב אחא בר [הונא] ושבשיה ואנסביה אינתתא ושרקיה טינא. פי' כדי שלא יכירהו, ואתייה לקמיה דרב חסדא. פי' להתיר נדרו, שכיון שנשא אשה חל הנדר ונאסר בהנאת העול'. אמ' רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילתא אי לאו רב אחא בר הונא דגברא רבה הוא, דקסבר כי היכי דפליגי רבנן ור' נתן בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה. פי' משו' זו השיאו אשה תחלה שיחול הנדר ואחר כך ישאל, ולא רצה להישאל קודם שנשא אשה שעדין הנדר לא חל, לאפוקי נפשיה מפלוגתא דר' נתן. רב פפא אמ' מחלוקת בהפרה, דר' נתן סבר אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר דכת' [ישעי' כ"ד] וחפרה הלבנה, פי' שיחפיר אורה, גם ההפרה מבטלת הנדר ומשמ' שיחול הנדר ואחר כך תבוא ההפרה, ורבנן סברי בעל מיפר אע"פ שלא חל הנדר דכת' [איוב ה'] מיפר מחשבות ערומים. פי' במחשבה בלחוד שתבוא ההפרה אע"פ שעדיין לא חל, אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר דכת' [במדבר ל'] לא יחל דברו. פי' הוא אינו מוחל אבל אחרי' מוחלין לו, ומיכן למדנו שהחכם מתיר נדרו, וכל היכא דאיהו קאי בלא יחל כגון דחל נדרא אחרים מוחלין לו, אבל אי לא חל עליה נידרא דאיהו לא קאי בבל יחל אין אחרים מוחלין לו.
<h2>דף צ.</h2>
אמ' רבינא הכי אמ' לי מרימר הכי אמ' אבוך משמיה דרב פפא מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל מתיר אע"פ שלא חל עליו נדר דכת' לא יחל דברו, למימרא דלא הוה מעשה, מיתיבי קונם שאני נהנה לפל' והריני נזיר לכשאשאל עליו, נשאל על נדרו ואחר כך נשאל על נזירותו, ואמאי אי בעי על נידרו ליתשיל ברישא איבעי על נזרו ליתשיל ברישא, תיובתא. ונידחו דברי רב פפי וקמו דברי רב פפא שאין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר, הילכך נשאל על נדרו תחילה כדי שיחול עליו הנזירות ואחר כך נשאל על הנזירות. תניא קונם שאני נהנה לפל' ולמי שאשאל עליו, נשאל על הראשון ואחר כך נשאל על השיני. פי' כשהוא נשאל על הראשון נאסר בהנאת החכם המתיר לו, ועוד חוזר ונשאל על הנאת אותו החכם. ונר' לי שאם נשבע שלא ייהנה לראובן ועוד נשבע שלא ישאל על שבועתו, נשאל תחלה על שבועה שנייה, ואחר כך הוא נשאל על שבועה ראשונה.
<h2>דף צ:</h2>
בראשונה היו אומ' שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך, והשמים ביני לבינך, ונטול' אני מן היהודים. חזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, (אלא) האומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה, השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. עיין במהדו' תניינא בפ' הבא על יבמתו, ובשלהי פ' בית שמי [יבמות קי"ב ע"א].
אמ' רב פפא בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה, כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי יש' דמי אין לה, או דילמ' מציא אמרה ליה נסתחפה שדך, ואמרנא ליה מתני' היא, האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה, במאי עסיקי' אילימ' באשת יש' אי ברצון כלום יש לה כתובה, ואי באונס מי קא מיתסרא על בעלה, ואלא באשת כהן ואי ברצון יש לה כתובה מי גרעא מאשת יש' אלא לאו באונס וקתני יש לה כתובה.
<h2>דף צא.</h2>
איבעיא להו אמרה לבעלה גירשתני מהו, אמ' רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך ואפי' למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא, התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה, אבל גבי גירשתני דידע בה מהימנא, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אמ' ליה רבא אדרבה למשנה אחרונה דקתני דמהימנא, התם הוא משום דלא עבידא לבזויי נפשה, אבל הכא דזימנין דתקיף לה גברה מעיזה ומעיזה. בשלהי מסכת גיטין [פ"ט ע"ב] אמרי' אמ' רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת מדרב המנונא, דאמ' רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה (ב)פניה בפני בעלה, ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה. מוכיח משם שהלכה כרב המנונא, והכא לאו לאיפלוגי עליה קאתי אלא למידחי סייעתא דהוה מסתייע ממתני', אבל יש לומ' דלא פליג עילויה, דאם כן הוה ליה לאיפלוגי עליה בהדיא ולמימ' ורבא אמ' אינה נאמנת, אלא לאו ש"מ לא אתא אלא למידחי סייעתיה דמתני' ותו לא.
ההיא איתתא דכל יומא דתשמיש מקדמא ומשיא ידיה לגברה, יומא חד איתיאת ליה מיא למימשא, אמ' לה הדא מילתא לא הות האידנא, אמרה ליה אם כן חד מן גוים אהלויי הוו הכא האידנא, אי אנת לא הוית דילמ' חד מינהון הוה, אמ' רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית מששא במילה. ההיא איתתא דלא הות בדיחא דעתה בהדי גברה, אמ' לה (חיית) האידנא מאי שנא, אמרה ליה מעולם לא צערתן בדרך ארץ כי האי גונא, אמ' לה לא הות מילתא האידנא, אמ' ליה אם כן הני גוים נפטויי דהוו הכא האידנא, אי אנת לא הוית דילמ' חד מינהון הוה, אמ' להו רב נחמן עיני' נתנה באחר. ההוא גברא דהוה קא מהרזק בביתא הוא ואיתתיה, מריה דביתא, פרטיה נאף לה נפק וערק, אמ' רבא איתתא שריא אם איתה דעבד איסור' אירתותי הוה מירתת. ההוא נואף דעל לגב(י)ה דההי' איתתא, אתא גברה סליק נואף יתיב בבלאי ביתא, הוה מנחן תחלי התם וטעימינון חיויא, בעא מריה דביתא למיכל מן הנך תחלי בלא דעתא דאיתתא, אמ' ליה ההוא נואף לא תיכול מינהון דטעימינון חיויא, אמ' רבא איתתא שריא אם איתה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכת' [יחזקאל כ"ג] כי ניאפו ודם בידיהם, פשיט', מהו דתימ' איסור (הוה) [עבד] והאי דאמ' ליה [דניחא ליה] דלא לימות בעל (התירו) [דתהוי] אינתתיה עילויה [משלי ט'] מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, קא משמע לן.
